דנ"א 2411/16 דנ"א 2411/16

1.

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 7219/13 ובע"א 7223/13 מיום 8.3.2016 שניתן מפי השופט צ'

זילברטל , בהסכמת

השופטים ח' מלצר

ו מ' מזוז . בפסק הדין התקבלו בעיקרם ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה"פ 17845-03-12 מיום 16.7.2013 (השופטת צ' צפת ).

רקע

2.

בשנות ה-80' של המאה הקודמת נמכרו זכויות השימוש בכ-7,000 יחידות נופש במלון בטבריה. יחידות הנופש הופעלו בשיטה של "טיים שרינג", המקנה לרוכשים זכות להשתמש בהן לפרק זמן קצוב בשנה למשך מספר שנים בתמורה לתשלום חד-פעמי ולתשלום דמי אחזקה שנתיים. מערכת היחסים בין רוכשי הזכויות לבין מקימי המלון הוסדרה בחוזה סטנדרטי שנחתם בין כל אחד מהצדדים (להלן: החוזה הסטנדרטי ). במרוצת הזמן נקלע המלון לקשיים כלכליים והתנהלו נגדו הליכי כינוס ופירוק. על רקע זה, הוקמה עמותה המאגדת את רוכשי הזכויות ביחידות הנופש, היא המבקשת (להלן: העמותה ). בשנת 1986 נכרת הסכם בין המשיבה 1 לבין כונסי הנכסים של המלון לשם מכירתו ובו הוסדרו גם זכויות בעלי יחידות הנופש. בנספח ה' להסכם האמור נקבע כי החוזה הסטנדרטי יעמוד בתוקפו בכפוף לשינויים המפורטים בנספח (להלן: נספח ה' ). מכוח ההסכמים בין הצדדים הוקמה חברת ניהול למלון, המצויה בבעלות משותפת לעמותה ולמשיבה 1 (היא המשיבה 3; להלן: חברת

הניהול ). חברת הניהול הוסמכה לשכור חברה שתהא אחראית להפעלתו (בחלק מהתקופה הרלוונטית מילאה המשיבה 2 תפקיד זה; להלן: חברת

ההפעלה ). בחוזה הסטנדרטי ובנספח ה' נקבעו, בין השאר, הוראות בנוגע לגובה דמי האחזקה בהם חייבים חברי העמותה. בשנים 2010-1993 הגיעו הצדדים להסכמות נוספות לגבי גובה דמי האחזקה שישולמו על ידי חברי העמותה. אולם, בהמשך התגלעו ביניהם חילוקי דעות בנושא, אותם לא עלה בידיהם ליישב.

3.

בעקבות זאת, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה לסעד הצהרתי שיחייב את המשיבה 1 לפעול לפי ההסכמים ביניהן בנוגע לדמי האחזקה בגין השנים 2011 ואילך. בנוסף, היא ביקשה צווי עשה שונים לצורך בירור וקביעת גובה דמי האחזקה השנתיים (ה"פ 17845-03-12, השופטת צ' צפת ). התביעה התקבלה בחלקה. בפסק הדין עמד בית המשפט בהרחבה על מנגנוני הניהול והפיקוח שהוסדרו בהסכמים בין הצדדים ועל אופן יישומם. בכלל זה, נדחתה הטענה כי חברת הניהול הנזכרת בחוזה הסטנדרטי שונה מחברת הניהול הנזכרת בנספח ה'. בית המשפט קבע כי בין הצדדים גובשו מעת לעת הסכמות ששינו במקצת את המערכת ההסכמית שביניהם הן בנוגע למנגנוני הפיקוח הן בנוגע לדמי האחזקה. נקבע כי במהלך השנים, העמותה לא עמדה על קיומם של תנאי ההסכמים בין הצדדים והמשיבות ניצלו עובדה זו ולא המציאו לה דו"חות מפורטים כנדרש לגבי הוצאותיהן של חברת הניהול וחברת ההפעלה. בית המשפט פסק כי אין מקום להיעתר לסעדים הדרסטיים המתבקשים על ידי המבקשת, דוגמת מינוי רואה חשבון חקירתי ומינוי כונס נכסים שיפעיל את כלל יחידות המלון. עם זאת, נוכח התנהלות המשיבות, נקבע כי יש להיעתר לסעד ההצהרתי המבוקש ולצווי עשה חלקיים. בהתאם, ניתן סעד הצהרתי שלפיו המשיבה 1 מחויבת לפעול בהתאם להסכמים שנחתמו בינה לבין המבקשת לגבי קביעת דמי האחזקה השנתיים המוטלים על חברי העמותה בגין השנים 2011 ואילך. בנוסף, נפסק כי חברת הניהול וחברת ההפעלה יעמידו את דוחותיהן הכספיים לבדיקת רואה חשבון שימציא לעמותה דו"ח כספי מדי חצי שנה שיאפשר לחלץ את חלקן היחסי של הוצאות האחזקה הרלוונטיות לחברי העמותה לשנים 2011 ואילך מתוך כלל הוצאות המלון.

4.

על פסק הדין הוגש ערעור מטעם המשיבות 2-1 וערעור נוסף הוגש על ידי חברת הניהול (ע"א 7219/13, ע"א 7223/13). הטענות בערעורים היו זהות בעיקרן והם נדונו ביחד. בפסק הדין מיום 8.3.2016, שניתן מפי השופט צ' זילברטל , בהסכמת

השופטים

ח' מלצר ו מ' מזוז , התקבלו הערעורים בעיקרם. נקבע כי מתן הסעד ההצהרתי בדבר חובת המשיבה 1 לפעול לפי ההסכמים בנוגע לקביעת דמי האחזקה השנתיים לא קידם באופן ממשי את פתרון המחלוקת בין הצדדים ובמידה רבה מדובר בהצהרה על עניין שאינו שנוי במחלוקת. לפיכך, וכיוון שאין בסעד ההצהרתי כדי להעלות או להוריד עבור מי מהצדדים, הוחלט לבטלו. בית המשפט העיר כי על מנת לפתור את המחלוקת האמיתית ביניהם, על הצדדים לפנות למסלולים מתאימים לפתרון סכסוכים ולעתור לסעדים אופרטיביים היורדים לשורש הדברים. בנוסף, נפסק כי הקביעה בפסק הדין שלפיה המונח "חברת הניהול" המופיע בחוזה הסטנדרטי ובנספח ה' מתייחס בשני המקרים לחברת הניהול היא בגדר אמרת אגב שאינה יוצרת מעשה בית דין כלפי בעלי הדין או כלפי או צדדים שלישיים. עם זאת, הבהיר בית המשפט כי אין הוא קובע שמדובר בקביעה שגויה. עוד נפסק כי אין צורך להכריע בטענות נגד הסעד שלפיו הדוחות הכספיים של חברת הניהול וחברת ההפעלה יועברו לבדיקת רואה חשבון, היות שהמשיבות חזרו בהן מהערעור בעניין זה. לאורך פסק הדין חזר בית המשפט והביע צערו על כך שהצדדים ניהלו הליך משפטי ממושך במידה רבה לשווא. לדבריו, פסק הדין בערעורים אינו יורד לשורש הסכסוך ביניהם, החורג מגדרי הערעורים. עוד הוא ציין כי אילו העמותה הייתה נעזרת בייעוץ משפטי מקצועי, היה בדבר כדי להועיל. השופט מלצר , הצטרף לפסק דינו של השופט זילברטל

והעיר, בין השאר, כי על פני הדברים, נראה כי יש מקום להשגות העמותה לגבי חישוב דמי האחזקה לגבי השנים 2013 ואילך, אך יש לבררן בהליכים אחרים.

הבקשה לדיון נוסף

5.

העמותה הגישה בקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין בערעורים. זאת, לטענתה, בשל קשיות ההלכה שנפסקה, הלכה למעשה, ונוכח ההשלכות "הכבדות והמיידיות" של פסק הדין והפגיעה החמורה בזכויות חברי העמותה. היא טענה כי בפסק הדין נפלו שגגות בסיסיות בעובדות מהותיות וכי פגמים מהותיים שנפלו בו פוגעים בזכויות העמותה וחבריה. לדבריה, ייתכן שפגמים אלה נפלו גם נוכח העובדה שהעמותה לא יוצגה על ידי עורכי דין, אלא על ידי בעלי התפקידים בה. העמותה הלינה על כך שבית משפט זה לא קיים דיון בערעורים לגופם ולא איפשר לה לטעון. לטענתה, הצדדים הופנו לגישור ופסק הדין בערעורים ניתן לאחר שהם הודיעו כי זה לא צלח, בלא דיון בערעורים עצמם. לדעתה, כפועל יוצא מכך, ובמיוחד בהינתן שהיא לא יוצגה על ידי עורך דין, נפגמה זכות הטיעון שלה באופן המחייב דיון משפטי נוסף בתיק. בהקשר זה, טענה העמותה כי לא היה מקום לביקורת שנמתחה עליה בפסק הדין בשל החלטתה שלא לשכור ייצוג משפטי בכסף והיא הלינה על כך שבית המשפט לא סייע בהבהרת העניין הדיוני שעמד על הפרק. לגופו של עניין, העמותה טענה כי פסק הדין בערעורים למעשה אינו קובע דבר ומותיר מציאות מעורפלת המיטיבה עם המשיבות. זאת, הואיל ובית המשפט ביטל את הסעד ההצהרתי בדבר מחויבות המשיבות לנהוג לפי ההסכמים בין הצדדים; ביטל את הקביעה שלפיה "חברת הניהול" הנזכרת בחוזה הסטנדרטי ובנספח ה' היא אותה חברה, בלא שנקבעה כל קביעה אחרת תחת זאת; ונמנע מלהכריע בטענות נגד הסעד בדבר העברת הדוחות הכספיים לבדיקת רואה חשבון. העמותה סבורה כי היה על בית המשפט לפסוק בשאלות אלה ולא להותירן בלא הכרעה.

הכרעה

6.

דין הבקשה להידחות. תנאי מוקדם לקיום דיון נוסף על פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הוא שבפסק הדין שלגביו מתבקש הדיון הנוסף נקבעה הלכה חדשה (ראו דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן , פיסקה 2 (19.8.2002)) . במקרה דנא לא נקבעה בפסק הדין מושא הבקשה כל הלכה וממילא לא הלכה המצדיקה קיום ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף. פסק הדין בערעורים נטוע היטב בנסיבות ובעובדות המקרה הקונקרטיות. טענות המבקשת הן טענות ערעוריות באופיין, התוקפות את נכונות ההכרעה בפסק הדין מושא הבקשה. כידוע, טענות מעין אלה אינן מצדיקות דיון נוסף בפסק הדין, שהרי הליך הדיון הנוסף אינו מהווה מסגרת לקיום הליך ערעורי נוסף על פסקי דין של בית המשפט העליון. בשולי הדברים אעיר כי אין לקבל את טענותיה של המבקשת הנתלות בעובדה שהיא ניהלה את ההליכים בלא ייצוג משפטי מקצועי. כפי שעולה מפסק הדין בערעורים, בית המשפט שב והציע לה לשכור שירותים כאמור, אך היא בחרה שלא לעשות כן. מכל מקום, ברי כי אין בנתון זה כשלעצמו כדי להוביל למסקנה כי יש לקיים דיון נוסף בפסק הדין. לבסוף, בבקשה שלפניי יש כדי להעיד על אי-הפנמת הערותיו של בית המשפט, בשלב הערעורים, בדבר התועלת המוגבלת הטמונה בהליך הנדון לשם פתרון המחלוקות בין הצדדים. על כך אין לי אלא להצר.

7.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא שנתבקשה תגובת המשיבים לא ייעשה צו להוצאות.