פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"א
2840/13
לפני:
כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור
המבקשים:
1. עו"ד יובל שטנדל
2. עו"ד אורי שטנדל
נ ג ד
המשיבים:
1. בוני התיכון הנדסה אזרחית ותשתיות
בע"מ
2. אברהם פרץ
3. עמרם פרץ
בקשה לדיון נוסף על פסק דינו של בית
משפט העליון ב-ע"א 218/11 ו-ע"א 190/11 מיום 4.4.2013 שניתן על ידי כבוד
הנשיא א' גרוניס, והשופטים נ' הנדל ו-צ' זילברטל
בשם המבקשים:
עו"ד יובל שטנדל
החלטה
1.
בפני בקשה לדיון נוסף. דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על תשובה.
2.
המבקשים הינם עורכי דין, אב ובנו. השניים פעלו כפרקליטיה של המשיבה 1 (להלן: המשיבה ) ונתנו לה שירותים משפטיים שונים. המבקשים הגישו בשנת 2001 תובענה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נגד המשיבה ושניים ממנהליה לתשלום שכר טרחה. בפסק הדין חויבה המשיבה לשלם למבקשים סכום של כ-800,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. המבקשים והמשיבה ומנהליה הגישו ערעורים על פסק הדין. בית משפט זה דחה את הערעורים, תוך קביעה ש"בית המשפט המחוזי דן בצורה יסודית ומקיפה בסוגיות השונות שהונחו לפתחו.... לאחר בחינה של הסיכומים הארוכים שהוגשו ושמיעה של טיעון בעל-פה הגענו לכלל מסקנה כי שני הצדדים כשלו בניסיונות לשכנע כי קיימת עילת התערבות בהכרעותיה של הערכאה הדיונית" (ע"א 190/11 בוני התיכון הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' שטנדל (4.4.2013), מפי הנשיא א' גרוניס , בהסכמת השופטים נ' הנדל ו- צ' זילברטל ), להלן: פסק הדין ).
3.
תנאי סף לעריכת דיון נוסף הוא שבפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה, וזו צריכה להיעשות באופן מפורש וגלוי (ראו דנ"א 5614/12 כהן נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל , פסקה 17 (29.8.2012)). דא עקא, בבקשה זו נפרסו, על פני 30 עמודים, טענות בנושאים שלטענת המבקשים עצמם, "לא נדונו כלל בהכרעת בית המשפט העליון..." (פסקה 7 לבקשה). כך, לשיטת המבקשים עצמם, לא נקבעו בפסק הדין באופן מפורש וגלוי הלכות בנושאים שהועלו בבקשה.
4.
טענתם הנוספת של המבקשים היא, שפסק הדין אינו עומד בדרישות חובת ההנמקה. ראשית אומר לעניין זה כי פסק הדין אינו חסר הנמקה; פסק הדין מאמץ בעיקרו את קביעות הערכאה הדיונית, ומותר לבית המשפט לעשות כן. אך אפילו היה פסק הדין חסר הנמקה, אין בדבר כדי להצדיק דיון נוסף. יפים לעניין זה דבריו של השופט מ' חשין ב-דנ"א 7709/01 נ.ס.נ.ר ייצור ושיווק בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (16.7.2002), שאליו הפנו המבקשים:
"אכן, לא נסתר ממנה, מן העותרת, כי אין בו בפסק-הדין כל הלכה שהיא, לא-כל-שכן שאין בו הלכה מאלו הלכות הראויות לדיון נוסף בהן. נוכח זאת טוענת העותרת כי הנמקת בית-המשפט לדחיית הערעור לאו הנמקה היא וכי מטעם זה נמנע ממנה לממש את זכותה בערעור. וכלשונה:
על מה ולמה מבוקש איפוא דיון נוסף, על כבודו של בית משפט נכבד זה, על אמון הציבור בבית המשפט, על התקווה המקננת בליבו של כל מי שמבקש לערער לבית משפט נכבד זה על מנת שיקבל באהבה, וברצון את פסיקתו. אין זה סוד כי בית משפט נכבד זה הוא החישוק המרכזי המקיף את מותניה של חברה שסועה מפולגת, קצרת רוח, חמת מזג ואף אלימה והיה וייפגע חישוק זה, שוב לא תהיה לה תקומה לקהילה זו.
דברים כדורבנות. ואולם מה נאמר, ועל אף כל זאת ולמרות כל זאת אין בו בפסק-הדין כל הלכה שהיא? טענתה של העותרת אפשר טענה יפה היא לערעור - לערעור אך לא לדיון נוסף. וכלשון הנשיא שמגר בדנ"א 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל ואח' , פ"ד לו(3) 99, 101:
הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף מבחינת מגמתו העיקרית, כי במרכזו אינה עומדת השאלה אם בית המשפט נהג כהלכה ... אלא נבחנת ההלכה המשפטית בתור שכזאת (ההדגשה במקור - מ' ח')."
4.
הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו לאוצר המדינה הוצאות בסך 20,000 ₪.
ניתנה היום, כ"ח אייר, תשע"ג (8.5.2013).
המשנָה לנשיא