דנ"א 2858/13עו"ד קרול חבה נ. בק הפועלים בע"מ

1.

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 1756/11, שניתן ביום 8.4.2013 מפי השופטת ד' ברק-ארז , בהסכמת הנשיא א' גרוניס

והשופט נ' הנדל . בפסק הדין נדחה ערעורן של המבקשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 17.1.2011 (פש"ר (ת"א) 1406-09, השופטת ד' קרת-מאיר ).

תמצית האירועים

2.

המשיב 3 (להלן: החייב ) שיעבד נכס שבבעלותו (להלן: הנכס ) לשם הבטחת חובו לבנק. לאחר שפיגר בפירעון החוב, נערך בינו לבין הבנק הסדר לתשלום החוב ולפדיון המשכנתה (להלן: הסכם הפדיון ). בהסכם נקבע, בין השאר, כי אם לא יעמוד החייב בהתחייבויותיו לפיו, יועמד מלוא החוב לבנק לפירעון מיידי. כערובה נוספת להבטחת התחייבויותיו, שעבדו המבקשות, קרובות משפחתו של החייב, לטובת הבנק את זכויותיהן במקרקעין שעליהם שלושה קוטג'ים לטובת הבנק. לשם הבטחת זכויותיהן, נרשמה על הנכס משכנתה בדרגה שנייה לטובת המבקשות, עד לסכום של 1.6 מיליון דולר. בהמשך ביקשו המבקשות למכור את אחד הקוטג'ים, ובהסכמת הבנק אכן עשו כן והעבירו לבנק חלק מתמורת המכירה, לצורך פירעון אחד מתשלומי החייב לפי הסכם הפדיון, שלא שולם במועדו (בעניין זה מתנהל הליך בבית משפט השלום בפתח תקווה (תא"ק 1986-12-08)). החייב לא עמד בתשלומים לפי הסכם הפדיון וביום 23.2.2009 הגיש הבנק לבית המשפט המחוזי בקשה למימוש המשכנתה. ביום 6.5.2009 הגיעו הצדדים להסכם שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הפשרה ), בו ניתנה לחייב ארכה להשלמת התחייבויותיו לפי הסכם הפדיון. כן ניתן צו מותנה למינוי בא כוחו של הבנק ככונס נכסים על הנכס (להלן: הכונס ), אשר ייכנס לתוקף אם החייב לא ימלא אחר הסכם הפשרה. ביום 4.10.2009 הודיע הבנק לבית המשפט כי החייב לא עמד בהתחייבויותיו לפי הסכם הפשרה. ביום 21.10.2009 קבע בית המשפט כי מינויו המותנה של הכונס נכנס לתוקף (בהקשר זה התנהלו הליכים נוספים (רע"א 9349/09, הנשיא א' גרוניס ; ת"א (ת"א) 36505-01-10, השופטת ד' קרת-מאיר, 9.12.2010)). במקביל, התנהל הליך פשיטת רגל של החייב (פש"ר 1406/09, השופטת ד' קרת-מאיר ). בהסכמת הצדדים, אישר בית המשפט לכונס למכור את הנכס בטרם הכרעה בבקשות הצדדים בעניין זה. הוא קבע כי בתחילה יועבר חלק מתמורת המכירה לבנק ולאחר מכן, יידונו טענות הצדדים לגבי זכויותיהם בכספים אלה. בסופו של דבר, נדחתה בקשת המבקשות לקבוע כי הן "ערב יחיד" כאמור בחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: החוק ), ולכן היו זכאיות להיכנס בנעלי החייב, לקיים את התחייבויותיו לפי ההסכמים הנ"ל ולקבל סכום בגובה המשכנתה השנייה על הנכס. אף תביעת החייב נדחתה. על פסק הדין ערערו הן המבקשות והן החייב.

פסק הדין בערעור

3.

בערעור טענו המבקשות, בין היתר, כי היו זכאיות לקבל הודעה מהבנק על הכוונה להעמיד לפירעון מיידי את מלוא חובו של החייב, מה שהיה מאפשר להן לשלם תחתיו את התשלומים הנדרשים ולמנוע את פירעונו המיידי של החוב. לשיטתן, כתוצאה מכך הייתה נמחקת מהנכס המשכנתה הראשונה (זו שלטובת הבנק) והמשכנתה השנייה, הרשומה לטובתן, הייתה הופכת למשכנתה בדרגה ראשונה. כך הן היו נפרעות מהנכס עד מלוא סכום המשכנתה וכן היו נפרעות מהחייב עד מלוא הסכום ששילמו עבורו. לפיכך, ביקשו המבקשות להעמידן במצב בו היו עומדות לו הדברים היו מתרחשים כך ולפסוק לטובתן 1.6 מיליון דולר מתוך קופת הכינוס. יצוין, כי בשלב הערעור לא התנגד הבנק להגדרת המבקשות כ"ערב יחיד", הגם שחלק על המשמעויות הנובעות מכך. אשר על כן, נדון הערעור בהתבסס על ההנחה כי המבקשות הן אכן בגדר "ערב יחיד".

4.

בית המשפט דחה הן את ערעור החייב והן את ערעור המבקשות. בהתייחס לטענותיהן הנזכרות בפיסקה הקודמת, ציין כי חובת היידוע שבסעיף 26 לחוק נועדה לאפשר לערב לצמצם את הסיכונים המוטלים עליו בשל ערבותו. זאת, באמצעות הפטרתו מנשיאה בנזק כלכלי שיכול היה למנוע לו היה יודע מבעוד מועד על ההרעה במצב החוב העיקרי. בית המשפט קבע כי אף אם יניח לטובת המבקשות כי הבנק הפר את חובת היידוע שבסעיף 26 לחוק, הרי שאין בסיס בסעיף למתן הסעד המבוקש על ידן. לדבריו, הסעד בגין הפרת החובה האמורה הינו הפטרו של הערב מערבותו, וזאת בהתאמה לנזק שנגרם בשל ההפרה. היינו, יש להראות כי נגרם לערב נזק וכי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת היידוע לבין הנזק. בהתאם נקבע כי אי-מתן הודעה כאמור יוביל להפטר הערב מערבותו רק אם יהא בידי הערב להראות כי לו היה יודע על הפרת החיוב העיקרי, היה ביכולתו להביא לפירעונו. לנוכח ההפטר שניתן למבקשות, נקבע כי לא נגרם להן כל נזק כתוצאה מהפרת חובת היידוע, ככל שזו אכן הופרה. בית המשפט ציין כי המבקשות לא הראו שאילו הייתה ניתנת להן הודעה לפי סעיף 26 לחוק, היו יכולות לקיים את חיובי החייב לפי הסכם הפדיון וכך למנוע את הנזק. עוד נפסק כי הן לא הראו קשר סיבתי בין נזקיהן האחרים, ככל שנגרמו, לבין הפרת החובה האמורה וצוין כי נזקים אלה נולדו זמן רב לפני ההחלטה לגבי העמדת מלוא החוב לפירעון ובמנותק מכך. לבסוף, הוער כי המבקשות ידעו על כוונת הבנק להעמיד לפירעון את החוב, לכל המאוחר ביום 23.2.2009, אז ביקשו להצטרף כצד להליך בעניין מימוש המשכנתה על הנכס. אולם, הן לא פעלו למימוש הזכות להיכנס בנעלי החייב במועד, וביקשו לעשות כן רק ביום 29.11.2009, לאחר הפרת הסכם הפשרה וכניסתו לתוקף של הצו המותנה למינוי הכונס. לאחר מתן פסק הדין הוגשה הבקשה שלפניי לקיום דיון נוסף בו.

הבקשה לדיון נוסף

5.

בבקשה טוענות המבקשות כי בפסק הדין נקבעו הלכות חדשות, קשות וחשובות שלהן השלכות רוחב לגבי תפיסת מוסד הערבות ועל זכויותיו של "מגזר שלם של ציבור עצום של ערבים". עיקר טענותיהן מופנה כנגד פרשנות סעיף 26(ד) לחוק. לשם הבהירות, אביא כאן את הוראות הסעיף, שכותרתו הודעה על אי-קיום:

"(א) לא קיים החייב את חיובו, יודיע על כך הנושה לערב יחיד תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב; לא הודיע כאמור, יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך.

(ב) בהודעה כאמור בסעיף קטן (א), יפרט הנושה את תוכן הוראות סעיף קטן (ד)(2) ו-(3) ואת תוכנן של הוראות סעיפים 27 ו-29.

(ג) ...

(ד) (1) ביקש נושה להעמיד לפרעון מוקדם הלוואה לפרעון בתשלומים, בשל איחור בפרעון, יודיע על כך לערב יחיד לפחות 15 ימים מראש; לא הודיע הנושה כאמור, לא יהיה הערב היחיד חייב בפרעון המוקדם;

(2) הודיע הערב היחיד על רצונו לפרוע את ההלוואה בתשלומים, רשאי הוא לפרוע את ההלוואה בהתאם לתנאי ההלוואה ולתנאי פריסת התשלומים כפי שנקבעו בחוזה שבין הנושה לחייב, וזאת מבלי לגרוע מזכויותיו כערב מוגן;

(3) לא הודיע הערב היחיד על רצונו לפרוע את ההלוואה כאמור בפסקה (1), יהיה הנושה רשאי להעמיד את ההלוואה לפרעון מוקדם.

(ה) הודעה של נושה לפי סעיפים קטנים (א) ו-(ד)(1) תישלח בדואר רשום לפי המען שמסר הערב לנושה; דרך מסירת הודעה של ערב יחיד לפי סעיף קטן (ד)(2) תיקבע בתקנות."

6.

ביסוד

טענות המבקשות ניצבת ההנחה כי סעיף 26 לחוק מעניק לערב יחיד שתי הגנות נפרדות. ההגנה

הראשונה מצויה בסעיף 26(א) לחוק והיא מאפשרת לו לטעון להפטר מערבותו בשל אי-מתן הודעה מצד הנושה כנדרש בסעיף. ההגנה

השנייה מצויה בסעיף 26(ד) לחוק והיא מקנה לערב אופציה להיכנס בנעלי החייב העיקרי. לטענת המבקשות, זהו סעד חוזי, שאינו מותנה בנזק, של דחיית העמדת החוב לפירעון, ותכליתו לאפשר את קיום ההסכם בין החייב והנושה, לטובת כל הצדדים. לדידן, ההבדל בין הסעיפים דומה להבדל בין סעד הפיצוי לסעד האכיפה. לאור נקודת מוצא זו, הן טוענות כי לא היה מקום לכפוף את סעיף 26(ד) לחוק לסעיף 26(א) לו. עוד הן מלינות על כך שההלכות שנקבעו בפסק הדין מאיינות, לדעתן, את היכולת להשתמש בהגנה שבסעיף קטן (ד), ועומדות בניגוד להלכות קודמות ולכוונת המחוקק.

7.

המבקשות טוענות כי לא היה מקום להתנות את מימוש האופציה שבסעיף 26(ד) לחוק בהוכחת נזק כלכלי לערב וקיום קשר סיבתי ישיר בין הפרת חובת היידוע שבסעיף לבין הנזק. לדעתן, פרשנות זו נכונה אולי לסעיף 26(א) לחוק, אך לא לסעיף 26(ד) לו, ואף ביחס לסעיף הראשון יש בה חידוש לנוכח הדרישה לנזק כלכלי ולקשר סיבתי ישיר. הן סבורות כי קביעה זו סותרת פסיקה קודמת ממנה עלתה תפיסה חוזית, שלא הותנתה בסייגים "נזיקיים", של מוסד הערבות ושל הסעד שבסעיף 26(ד) לחוק. כן נטען כי יש בכך לסתור את הוראות סעיף 15 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן:

חוק הבנקאות ) ולהוביל לריבוי התדיינויות. המבקשות מוסיפות כי לרוב, לא יוכל הערב להראות נזק בשלב שבו עומדת לו האופציה שבסעיף 26(ד) לחוק. זאת, משום שבמועד זה, של הפרת החיוב העיקרי, אין הוא יכול לדעת האם ייגרם לו נזק ומדוע, כיוון שהדבר תלוי בערך הנכס המשועבד. לטענתן, מאחורי ההגנה שבסעיף 26(ד) לחוק עומדת ההנחה שלערב יכולים להיות מגוון שיקולים, העשויים לחרוג מנזק כלכלי, ואשר נתונים להחלטתו. לדברי המבקשות, בית המשפט לא איזן עובדה זו באופן ראוי למול העובדה שלנושה לא ייגרם כל נזק כתוצאה מקיום החיוב בידי הערב, שהרי זו הייתה מטרתו וציפייתו הבסיסית.

8.

המבקשות מדגישות כי הגישה לפיה מרגע שהופטר הערב, אין לו כל אינטרס נוסף להיכנס בנעלי החייב, משקפת תפיסה מצמצמת של מוסד הערבות. לדעתן, ייתכנו נזקים נוספים לערב מעבר לנזק של תשלום מיידי של החוב. למשל, עשויים להיות מקרים שבהם יעדו יהא זכות התחלוף שבסעיף 9 לחוק, ולא הפטר מערבותו. כך, אפשר שהערב יבכר לשלם את החוב על מנת לקבל את הנכס המשועבד מידי הנושה. בנוסף, ייתכן שהוא יעדיף שהחייב יעמוד בחיוביו על פני הפטר מערבותו בשל יחסי קרבה עם החייב. לטענת המבקשות, במקרה דנא ההפטר מערבותן לא מלמד כי לא נגרם להן כל נזק. לדבריהן, עיקר נזקן במקרה דנא הינו העדר האפשרות להשלים את תשלומי החייב ולפדות את המשכנתה שלטובת הבנק וכך להפוך את המשכנתה השנייה על הנכס, שהייתה רשומה לטובתן, למשכנתה ראשונה. בנוסף, הן טוענות כי ציפו ורצו בקיום הסכם הפשרה ואף גילו דעתן כי ברצונן לקיים את החיוב כשמימשו את בטוחתם ושילמו לבנק אלפי דולרים על חשבון החוב וכאשר פעלו למימוש יתר בטוחותיהן. לטענתן, זכות השיפוי שלהן בגין תשלומים אלה אוינה לאור חדלות הפרעון של החייב. זאת, בעוד שהבנק התנער בחוסר תום לב מהסכם הפשרה, סיכל את זכותן לפעול לפי סעיף 26(ד) לחוק, קיבל בעד הנכס סכום גדול בהרבה מהסכום שנותר לתשלום לפי הסכם הפשרה, וזאת בנוסף לכסף שקיבל מהן.

9.

המבקשות תוקפות גם את הקביעה לפיה הערב הוא שנדרש להוכיח כי לא ידע על הפרת החיוב העיקרי וכי יכול היה להיכנס בנעלי החייב אילו הייתה ניתנת לו הודעה כנדרש. הן סבורות כי הלכה זו נוגדת הלכות קודמות ומהווה פרשנות חדשה וקשה של סעיף 26(ד) לחוק, המבקש להעניק לערב אופציה ואינו דורש כי יוכיח שהוא יכול לעמוד בה. עוד הן מערערות על הקביעה כי ידעו על הפרת הסכם הפידיון. לטענתן, הקביעות בפסק הדין בהקשר זה סותרות הלכות קודמות לגבי חובות הגילוי והיידוע העצמאיות של בנקים כלפי ערבים, שאינן תלויות בידיעה בפועל או בכוח של הערב לגבי הפרת החיוב העיקרי.

10.

עוד טוענות המבקשות כי בפסק הדין נקבע כי המועד למימוש האופציה שבסעיף 26(ד) לחוק מתחיל להימנות מההפרה הראשונה של החייב. זאת, תוך התעלמות מהסדרים מאוחרים אליהם הוא עשוי להגיע מול הנושה, המאריכים את מועד קיום החיוב. לדעתן, משמעות הדבר הינה כי די שהנושה יעדכן את הערב אודות הפרת החיוב העיקרי כדי למצות את חובתו לפי סעיף לחוק, ואין הוא נדרש לעדכנו בדבר הפרת ההסכם המאוחר עם החייב. בכך, לשיטתן, יש כדי להפוך את זכותו של הערב לאכיפת החיוב העיקרי, בהתאם לסעיף 26(ד) לחוק, ל"חד פעמית" – אופציה העומדת לערב רק בעת ההפרה המקורית ושלא ניתן לממשה בעת הפרת ההסכם המאוחר. לטענת המבקשות, ברי כי מקום שנחתם הסכם פשרה בין הנושה לחייב, הרי שהערב לא ירצה ולא יוכל להיכנס בנעליו באותו שלב. אם יעשה כן, יהא הערב חשוף לטענת החייב כי גר ם לו להפר את הסכם הפשרה ולא יהא זכאי לשיפוי לפי סעיף 9 לחוק. המבקשות מדגישות כי אין לפטור את הנושה מחובת הודעה על הפרת הסכם פשרה מאוחר בינו לבין החייב ואין לאיין את האופציה הנתונה לערב בסעיף 26(ד) לחוק בעקבות הפרת הסכם כאמור. אחרת, יוכל הנושה לעקוף בקלות את הוראת הסעיף באמצעות הסכמי פשרה או דרישת "בטוחות" ליכולת הערב להיכנס בנעלי החייב. כתוצאה מכך, לטענת המבקשות, יזכה הנושה ביתרון לא הוגן ובשליטה על היחס החוזי או האישי שבין החייב לערב, מה שיעודד הפרת הסכמים בחוסר תום לב.

התשובות לבקשה

11.

החייב מותיר את ההחלטה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט. לעומתו, הבנק והכונס מתנגדים לבקשה, שלדעתם אינה מגלה כל עילה לדיון נוסף ומהווה אך ניסיון לערער על פסק הדין בערעור. לשיטתם, פסק הדין לא קבע כל הלכה חדשה, אלא רק יישם הלכות קודמות בנושא, ולא שינה את זכויות הערב לפי סעיף 26 לחוק או את מערך היחסים שבינו לבין החייב והנושה.

12.

באשר לדרישת הנזק לערב ודרישת קשר סיבתי בינו לבין אי-מתן ההודעה לפי סעיף 26 לחוק, טוענים הבנק והכונס כי זו מעוגנת בסעיף עצמו. סעיף 26(א) לחוק מגביל את הסעד המירבי לערב שלא ניתנה לו הודעה כנדרש, להפטר "כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". הוראה דומה קבועה, לדבריהם, בסעיף 26(ד)(1) לחוק. הם טוענים כי אין שחר לטענה שפסק הדין סותר הלכות קודמות, אלא מדובר ביישום של סעיף 26 לחוק כפי שנעשה במקרים אחרים. הבנק והכונס מעירים כי אף בא כוחן של המבקשות טען בספרו כי תנאי למתן סעד לערב לפי סעיף 26 לחוק הינו קיומו של נזק והוכחתו על ידי הערב. בנוסף, הם דוחים את הטענה כי קביעה זו סותרת את הוראת סעיף 15 לחוק הבנקאות ומציינים כי אין ממש בטענות אלה שכן המבקשות לא טענו לזכויות מכוח אותו החוק. בנוסף, מבהירים הבנק והכונס כי באין דרישה לאכיפת הערבוּת הרי שלא יכול להיגרם לערב כל נזק. לדבריהם, היות שהמבקשות הופטרו כליל מערבותן, אין הן זכאיות לסעד נוסף כלשהו ואם נגרמו להם נזקים אחרים, הרי, כפי שנקבע, אין הם קשורים להחלטה לממש את הנכס. מכאן, לדעתם, שסוגיית נטל הוכחת הנזק הינה תיאורטית במקרה דנא. בנוסף, לגישתם, אין שחר גם לטענה כי פסק הדין שולל מהערב את זכות התחלוף. הם מסבירים כי זכות זו מותנית במילוי הערבות ואם הערב הופטר מערבותו בשל אי-מתן הודעה לפי סעיף 26 לחוק, הרי שממילא אין הוא זכאי לתחלוף. הבנק והכונס דוחים אף את הטענה כי פסק הדין סותר הלכות קודמות בעניין חובת היידוע של הבנקים כלפי ערבים. לטענתם, פסק הדין החיל על הבנק את החובה שבסעיף 26 לחוק ואף יצא מנקודת הנחה המיטיבה עם המבקשות לפיה הבנק לא מילא אחר חובתו זו, אך טענות המבקשות נדחו משום שלא נגרם להן כל נזק כתוצאה מכך. הבנק והכונס מוסיפים כי טענות המבקשות הינן תיאורטיות שכן הן היו מודעות לכך שהחוב הועמד לפירעון מיידי ואף ביקשו להצטרף לדיון בבקשה למימוש המשכנתה ואכן נכחו בו, וזאת, חודשים לפני שביקשו להיכנס בנעלי החייב. לשיטתם, הוכח שהמבקשות ביקשו לפעול זמן רב לאחר חלוף 15 הימים המנויים בסעיף 26(ד)(3) לחוק וגם בשל כך אין הן זכאיות לסעד לפי הסעיף האמור.

13.

הבנק והכונס מדגישים כי החידוש האמיתי מצוי בטענות המבקשות ולא בפסק הדין. לדידם, הן מנסות לעוות את דיני הערבות ואת סעיף 26 לחוק ולהפוך אותם מכלי להגנת הערב לאמצעי להעשרתו על חשבון החייב או נושיו וליצירת אופציות כלכליות ומסחריות עבורו. זאת, בניגוד למהות הבסיסית של מוסד הערבות. הבנק והכונס מבהירים כי ערבות הינה חיוב, ולא זכות, הצמוד לחיוב עיקרי אחר, הנושא אופי חד-צדדי ומספק אינטרסים של המתקשרים בהסכם העיקרי (החייב והנושה). לדבריהם, החייב אינו קונה באמצעות ערבותו זכויות כלשהן בנושא ההסכם העיקרי ולכל היות הוא עלול להתחייב בהתחייבויות החייב. לטענתם, סעיף 26 לחוק נועד להגן על הערב מפני חיוב אותו יכול היה לצמצם או להפחית ולכן, הסעד המקסימאלי המוקנה לערב מכוחו הינו הפטר. בהקשר זה, הם מציינים כי אף בספרו של בא כוחן של המבקשות בנושא נאמר כי הסעד היחיד לערב לפי סעיף 26(ד)(1) לחוק הינו הפטר מפרעון מוקדם של חוב החייב. לאור האמור, טוענים הבנק והכונס כי מרגע שהופטרו מערבותן, אין המבקשות זכאיות לדרוש לעצמן זכויות כלשהן בנכסי החייב, זכויות עודפות או אופציות מסחריות ועסקיות. הבנק והכונס מציינים כי לפי טענת המבקשות, ערבותן הקנתה להן אופציה לרכוש את הנכס במחיר המופחת שסוכם בהסכם הפדיון, ולשיטתן מדובר בסכום שנותר לתשלום על פי ההסכם, המסתכם בכ-10 מיליון ₪. זאת, בעוד ששווי הנכס באותה עת עמד על למעלה מ-30 מיליון ₪ וחובו של החייב לבנק עלה על 67 מיליון ₪. מכאן, לדעת הבנק והכונס, שמדובר בניסיון להשתלט על נכסי החייב במחיר נמוך משמעותית משווי הנכס המשועבד ומסכום חובו המלא לנושה, והכל בניגוד לדיני הערבות. לבסוף, ובשולי הדברים, דוחים הבנק והכונס גם את הטענה לפיה הבנק התעשר כתוצאה ממימוש הנכס.

הכרעה

14.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות הצדדים לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בסעיף 30(ב) ל חוק בתי המשפט

[נוסח משולב], התשמ"ד-1984 נקבע כי דיון נוסף יתקיים רק במקרים שבהם נקבעה על ידי בית המשפט העליון הלכה חדשה הסותרת הלכה קודמת או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי כי תידון בהליך זה. בפסק הדין נושא הבקשה לא נקבעה הלכה המצדיקה דיון נוסף.

15.

עיקר הקביעות אותן תוקפות המבקשות הן בגדר יישום של הלכות שנקבעו בעבר. כך, אין כל חידוש בקביעה כי הסעד להפרת חובת היידוע שבסעיף 26 לחוק מותנה בהוכחת נזק שנגרם לערב בגין אי-מילוי החובה (ראו, בין היתר, ע"א 4757/05 בנק הפועלים בע"מ נ' זיתוני , פיסקה 16 (12.12.2007); וע"א 5047/08 לוגק נ' בנק "טפחות" למשכנתאות בע"מ , פיסקה 6 (19.10.2008). כן השוו: רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , פ"ד נג(4) 804, 815 (1999) (להלן: עניין ליברמן )). יש לציין כי אף בא כוחן של המבקשות נדרש לתנאים אלה בספרו (ראו, רוי בר-קהן ערבות 604-603 (2006) (להלן: בר-קהן )). כן אין לראות משום הלכה חדשה בדיון שנערך בפסק הדין ביכולתן של הערבות להביא לכיסוי החוב העיקרי אלמלא הופרה חובת היידוע כלפיהן (ראו, ע"א 1044/02 עמר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , פיסקה 5 (17.12.2002)). בנוסף, לא מצאתי בפסק הדין כל קביעה שיש בה להפחית מחובות הגילוי והיידוע המוטלות על בנקים כלפי ערבים או שסותרות את ההלכות הקיימות בעניין זה. הדיון בפסק הדין נעשה על בסיס ההנחה המפורשת לפיה על הבנק מוטלות חובות יידוע כלפי המבקשות, ותוך נכונות להניח לטובתן כי חובה זו הופרה. בית המשפט אף טרח להבהיר במפורש כי התייחסותו לשאלת ידיעתן העצמאית של המבקשות אודות כוונת הבנק לפרוע את מלוא החוב אינה גורעת מחובות הבנק בהקשר זה. יתרה מכך, גם הדברים שנאמרו באותו הקשר אינם עומדים בסתירה להלכות קודמות בעניין חובות הבנק כלפי ערבים (ראו, ע"א 8822/04 גבאי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פיסקה ד(8)-(10) (9.11.2005); השוו: עניין ליברמן , 816-815). המבקשות נתלות בהלכה נוספת שנקבעה לכאורה בפסק הדין, והיא הקביעה כי הודעתו של הנושה לערב על הפרת החיוב העיקרי ממצה את חובתו לפי סעיף 26(ד) לחוק וכי הוא אינו נדרש לעדכנו אודות הפרת הסכם אליו הגיע עם הערב לאחר מכן. עם זאת, עיון בפסק הדין מלמד כי למעשה, בית המשפט לא עסק בשאלה זו באופן עקרוני והתייחסותו להסכם הפשרה שנחתם בין החייב לבין הבנק נעוצה בנסיבותיו הספציפיות של המקרה דנא. מכאן, שאין מדובר בקביעת הלכה בעניין זה, ובוודאי לא כזו המצדיקה דיון נוסף (ראו, דנ"א 4804/02

רביזדה נ' גולדמן , פיסקה 2 (19.8.2002) ; דנ"א 661/12 כהן נ' בנק איגוד לישראל , פיסקה 8 (25.3.2012)).

16.

גם בטענותיהן של המבקשות בעניין נזקיהן אין כדי לסייע בידן. ככל שהטענות מכוונות לקבלת סעד נוסף מעבר להפטר שניתן למבקשות, הרי שיש בהן משום סטייה מהסעד המפורש בסעיף 26 לחוק ומהתוצאות המקובלות בפסיקה שעסקה בהפרת חובות היידוע, הנזכרת בפיסקה הקודמת. בא כוחן של המבקשות, בספרו, ראה באפשרות הערב לקבל הפטר מוחלט מערבותו כתוצאה המחמירה ביותר הנובעת מהפרת חובות היידוע של הנושה כלפיו (בר-קהן, עמ' 378. ראו גם עמ' 303 ועמ' 412) ולדבריו אלה אין אלא להסכים. נראה כי כטענת הבנק, החידוש אינו בפסק הדין אלא בטענות שמעלות המבקשות, טענות שלפיהן לערב יחיד יש זכויות מעבר להגנה המלאה הניתנת בדין.

17.

סוף דבר: הבקשה נדחית. המבקשות ישאו בשכר טרחה ובהוצאות המשיבים 1 ו-2 בסך 20,000 ₪.