דנ"א 2976/09דוד שוב נ. בנק ירושלים

לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 1349/05

שוב נ' בנק ירושלים (טרם פורסם, 18.3.2009), שבו נדחה (ברוב דעות השופטים י' אלון וס' ג'ובראן כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין ) ערעורם של העותרים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שלפיו נדחתה על הסף בקשתם של העותרים לאשר כתובענה ייצוגית את התובענה שהגישו כנגד המשיבים (להלן גם: הבנקים ).

1.

כעולה מפסק הדין נשוא העתירה, תובענתם של העותרים באה לעולם בעקבות הלוואות למימון רכישת דירות שנטלו מן המשיבים (להלן: ההלוואות "הרגילות" ), אשר לצידן הוענקו גם "הלוואות עומדות" במימון ממשלתי, שעתידות היו להפוך למענק עבור רוכשי הדירות שיתמידו במגורים בדירתם תקופת מה. עם עריכת הסכמי ההלוואות, חתמו העותרים גם על מסמכים להוצאת פוליסת ביטוח חיים שנועדה ליתן כיסוי ביטוחי להבטחת פירעון ההלוואות - הן ההלוואות הרגילות והן ההלוואות העומדות. הפרמיות עבור ביטוחים אלו נוכו באופן שוטף על-ידי המשיבים מחשבונות העותרים. לטענת העותרים, כפי שעלתה מתובענתם, בעת החתימה על מסמכי ההלוואה והביטוח לא נמסר להם על-ידי הבנקים כי הפרמיות נגבות הן ביחס להלוואות "הרגילות" והן ביחס להלוואות "העומדות", וכן לא נמסר להם כי ביטוח החיים ביחס לאילו האחרונות הינו נטול משמעות כלכלית. לפיכך, כך נטען, החתמתם של העותרים על הסכם הביטוח אף ביחס להלוואות העומדות נעשתה בחוסר תום לב. עילות התובענה היו טעות, הטעיה והפרת חובות חקוקות של המשיבים לעניין חובות הגילוי ותום הלב. התובענה הוגשה ביום 16.2.2003 ובאותו היום הוגשה הבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית.

2.

בית המשפט המחוזי סילק על הסף את הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית וזאת ראשית – ועיקר – בשל כך שהתובענה נעדרת אכסניה חוקית המסדירה את אישורה כתביעה ייצוגית. מעבר לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לסלק את התובענה על הסף בשל כך שלא שולמה אגרה כנדרש ובשל כך שלא מתקיים בה תנאי היריבות הצולבת בין כל אחד מהעותרים לכל אחד מן המשיבים כך שנעדר מן התובענה אלמנט עילת התביעה האישית. יצוין, ולהשלמת התמונה, כי הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית הוגשה על-ידי העותרים בהליך שלפניי ועל-ידי בני-זוג נוספים (הם המשיבים הפורמליים בערעור נשוא פסק הדין). בעוד שבעניינם של העותרים סילק כאמור בית המשפט המחוזי את התובענה על הסף, התיר הוא לבני הזוג הנוספים להגיש את תובענתם כתובענה ייצוגית.

3.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור נשוא פסק הדין. במהלך התקופה בה היה הערעור תלוי ועומד חלו מספר שינויים במצב הנורמטיבי, ובעיקרם חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו - 2006 (להלן: החוק ) שפורסם ביום 12.3.2006. שינויים אילו השליכו באופן ישיר על הניתוח המשפטי אליו נדרש בית משפט זה במסגרת פסק הדין נשוא הבקשה שלפניי. עיקר הדיון בפסק דין נסב על הוראת סעיף 45(ג) לחוק, שהינה הוראת התיישנות מיוחדת שנקבעה בו ואשר קובעת כדלקמן:

" תחילה, תחולה והוראות מעבר

45...

(ג)

(1)

היתה תלויה ועומדת ביום פרסומו של חוק זה, בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שמתקיים בה אחד התנאים המפורטים להלן, יראו אותה, לענין מנין תקופת ההתיישנות, כאילו הוגשה ביום פרסומו של חוק זה:

(א)

הבקשה הוגשה שלא לפי אחד ההסדרים המפורטים בסעיפים 32 עד 43 כנוסחם ערב ביטולם בחוק זה;

(ב)

עילתה אינה בגדר העילות שהיה ניתן לאשר בשלהן תובענה ייצוגית לפי אחד ההסדרים כאמור בפסקת משנה (א).

(2)

על אף האמור בכל דין, נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כאמור בפסקה (1) לפני פרסומו של חוק זה, יבוא במנין תקופת ההתיישנות של התביעה נושא הבקשה הזמן שבין הגשת הבקשה ובין דחייתה; לענין זה, "דחייה" – כמשמעותה בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.

(3)

הוראות סעיף קטן זה לא יחולו לענין תקופת ההתיישנות של תביעה אישית המוגשת בידי מי שהגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית כאמור בפסקה (1), בשל העילה נושא הבקשה לאישור."

4.

בהתאם להלכה שנקבעה ברע"א 7028/00 אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ נ' אלסינט בע"מ (טרם פורסם, 14.12.2006), החיל בית המשפט בפסק הדין נשוא העתירה את הוראות החוק על נסיבות עניינם של העותרים, ובחן את בקשתם לאישור התובענה כתובענה ייצוגית בהתאם להוראות אלו. פסק הדין העיקרי נכתב על-ידי השופט י' אלון, אשר ערך ניתוח מפורט של הוראות סעיף 45(ג) לחוק תוך יישומן על נסיבות המקרה, ובסופו של יום קבע כי בנסיבות העניין, כפי שהונחו בפני בית המשפט, התיישנה עילתה של התובענה הייצוגית שהוגשה על-ידי העותרים.

על מנת לגבש מסקנה זו יושמו תחילה הוראות סעיף 45(ג) בשים לב למקורות הדין הרלוונטיים כפי שהוצגו על-ידי העותרים בתביעתם בפני בית המשפט דלמטה: תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: תקנה 29 ), חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א - 1981 (להלן: חוק הבנקאות ) וחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: חוק הפיקוח על הביטוח ). בכל הנוגע לתקנה 29 קבע השופט אלון כי לאור פסק הדין בע"א 6541/04 חיפמן נ' עידוד בע"מ חברה למתן הלוואות (טרם פורסם, 11.6.2008), יש לראות את הבקשה, לצורך מניין תקופת ההתיישנות, כאילו הוגשה ביום פרסום החוק - 12.3.2006. בכל הנוגע להסתמכות העותרים על חוק הבנקאות וחוק הפיקוח על הביטוח, בחן השופט אלון מהו המועד בו נוצרה עילת תובענתם של העותרים, וקבע כי זו נוצרה במועד בו חתמו הם על הסכמיהם עם הבנקים, היינו בין השנים 1995-1992. מועדים אילו קודמים למועדים המפורשים הקבועים בחוק הבנקאות ובחוק הפיקוח על הביטוח, ולפיכך קבע השופט אלון כי הבקשה לאישור התובענה הייצוגית לא הוגשה בהתאם להסדרים הקבועים בהם. נוכח האמור, קבע השופט אלון כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי לא קיימת אכסניה חוקית לבירור התובענה כתובענה ייצוגית.

יחד עם זאת, נוכח העובדה כי החוק נכנס לתוקף במהלך התקופה בה היה הערעור תלוי ועומד, ביקש בית המשפט לבחון האם נוכח הרחבת הנושאים והעילות בגינן ניתן להגיש תובענה ייצוגית - כפי שמצאו את ביטויים בחוק - אין מקום לשינוי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהקשר זה קבע השופט אלון כי משלא נמצאה התובענה בגדרי הוראות סעיף 45(ג)(1)(א) ו-45(ג)(1)(ב), יש לראותה - למניין תקופת ההתיישנות - כאילו הוגשה ביום פרסום החוק. ברם, נוכח העובדה כי מועד תחילת מרוץ ההתיישנות לצורכי החוק הינו ביום 12.3.1999, ובשל כך שכאמור עילות התובענה נוצרו במועדים מוקדמים יותר, קבע השופט אלון

כי גם בהתאם להוראת ההתיישנות המיוחדת שבחוק התיישנה תובענתם של העותרים.

טענת העותרים כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות בעניינם מכח הוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: חוק ההתיישנות ) נדחתה אף היא על-ידי השופט אלון . בכל הנוגע לטענות שנשענו על הוראות סעיף 7 נקבע כי בכתב תביעתם של העותרים לא הועלתה טענת תרמית או הונאה, ואף במהות טענותיהם אין עסקינן בטענות מסוג זה, ולפיכך אין מקום להאריך את תקופת ההתיישנות מתוקף הוראות סעיף 7. בכל הנוגע לסעיף 8 לחוק ההתיישנות קבע השופט אלון , כי בחינת כתב התביעה על צרופותיו מלמדת כי עילות התביעה התבססו על הסכמי ההלוואה והביטוח עליהם חתמו העותרים שנים רבות לפני מועד ההתיישנות, ולפיכך לא ניתן לומר כי נעלמו מהם העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בהן ושאף בזהירות סבירה לא יכלו למנוע אותן. עוד קבע, כי העותרים לא ציינו בכתבי טענותיהם את העובדות המבססות טענתם לדחיית מועדי ההתיישנות. לפיכך, דחה השופט אלון אף טענה זו העותרים.

5.

בהיבט אחרון זה, ובו בלבד, חלק המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין , על עמדתו של השופט אלון , וקבע כי לשיטתו מתקיימים בעותרים התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. לשיטת המשנה לנשיאה, השאלה הרלוונטית לעניין תחולת הוראות הסעיף אינה נוגעת לעצם האפשרות להתוודע לעובדות המהוות את עילת התובענה אלא לשאלה האם חוסר מודעות התובעים להן היה סביר בנסיבות העניין. בהקשר זה ציין כי "אף כי מידת המאמץ הכרוכה בגילוי עובדות העילה עשויה להשליך על סבירות התנהגותו של התובע, אין לומר כי האפשרות לגלות את עובדות העילה בנקל כשלעצמה יש בה כדי להפוך את חוסר מודעותו של התובע לבלתי סבירה" (ההדגשה במקור - ד.ב.). בעניינם של העותרים, ולאחר בחינת המסמכים השונים שהוצגו בנסיבות הפרטניות של העניין, קבע המשנה לנשיאה כי התנהלותם של העותרים הייתה סבירה באופן שמצדיק להחיל על עניינם את הוראות סעיף 8, ובהתאמה לקבוע כי עילת תובענתם לא התיישנה. קביעה זו מבוססת הן על אופי היחסים שבין הצדדים המתקשרים - העותרים מול הבנקים, והן על העובדה כי הפרמיה בגין ההלוואה העומדת נשאה סכום נמוך באופן שיכול להבהיר מדוע לא התעורר בליבם של העותרים חשד באשר לסכומים שנגבו מהם. עוד ציין המשנה לנשיאה כי בעילות של הטעיה והפרת חובות גילוי יש לנהוג משנה זהירות עת נבחנת סבירות התנהלותם של תובעים.

השופט

ס' ג'ובראן הסכים עם קביעותיו העקרוניות של המשנה לנשיאה בכל הנוגע למבחן הראוי ליישום הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אך קבע כי לשיטתו, בנסיבות העניין הפרטניות, ולאור הנתונים שהוצגו בפני בית המשפט, השתכנע כי "היו בידי המערערים הנתונים וכי יכלו הם במאמץ סביר לברר משמעותם", כך שאין מקום להחיל על עניינם את הוראות סעיף 8. לפיכך, הצטרף השופט ג'ובראן לעמדתו של השופט אלון .

6.

לטענת העותרים, יש מקום להורות על עריכת דיון נוסף בפסק הדין שכן נקבעו בו מספר הלכות חדשות, המקיימות לשיטתם את התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). ראשית , סבורים העותרים כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה בכל הנוגע לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיה לקוח הטוען להטעיה והפרת חובות גילוי על-ידי בנק לא יוכל לטעון כנגד טענת התיישנות כי נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה אם לא פנה אל הבנק מבעוד מועד כדי לבקש הסברים והבהרות. העותרים סבורים כי הלכה זו הינה הלכה קשה המטילה נטל כבד על לקוחות הבנק תוך צמצום חובות הגילוי המוגברות המוטלות על הבנקים בהתאם להלכה הפסוקה. בכלל זה נטען על-ידי העותרים, כי הייתה מוטלת על הבנקים החובה לגלות לא רק את עצם החיוב אלא אף את משמעותו הכלכלית. שנית , סבורים העותרים כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה לפיה מועד היווצרות העילה בטענת הטעיה או הפרת חובת גילוי המופנית כלפי בנק הינו בעת חתימת ההסכם עם הבנק בלבד, כך שללקוח לא יכולה להיווצר כלפי הבנק עילה נוספת בגין הטעייה או מחדל שאירעו לאחר ההתקשרות עם הבנק. שלישית , נטען כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה נוספת לפיה ניתן לדחות בקשה לאישור תובענה ייצוגית אך בשל פגם בעילתו האישית של מבקש האישור, ובכלל זה התיישנות, וזאת בניגוד להחלטת השופט א' גרוניס ברע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אר און השקעות בע"מ (טרם פורסם, 13.8.2007) (להלן: עניין אר-און ).

רביעית , נטען על-ידי העותרים כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה נוספת, לפיה גם במסגרת ההסדר ההתיישנות המיוחד הקבוע בסעיף 45(ג)(1) לחוק, מוטלת על התובעים חובה לציין בכתב התביעה טענות באשר לתחולת החריגים לחוק ההתיישנות, הקבועים בסעיפים 7-8 לחוק זה.

7.

המשיבים הגישו תגובות מפורטות מטעמם, והם סבורים כי אין כל עילה לקיום דיון נוסף בפסק הדין, שכן לא מתקיימים בו התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. לבקשת העותרים, נתאפשר להם להגיש תגובה מטעמם לתגובות המשיבים, במסגרתם חזרו על עיקר טענותיהם.

8.

לאחר בחינה מקיפה של מכלול טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות, שכן הקביעות העולות מפסק הדין אינן מקיימות את התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט לעריכת דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון. ההכרעה שהתקבלה בפסק הדין נשוא העתירה התבססה על נסיבות העניין הפרטניות, כפי שנלמדו מן הראיות שניצבו בפני בית המשפט, בעוד שבמישור המשפטי לא נקבעה בפסק הדין הלכה המצדיקה את קיום ההליך החריג והמיוחד של דיון נוסף.

כפי שעולה מעיון בפסק הדין נשוא העתירה, השופטים אלון ו ג'ובראן

הגיעו לכלל מסקנה כי במישור העובדתי היו בידי העותרים כלל הנתונים הצריכים לצורך גיבוש עילת ההטעיה כבר במועד חתימת ההסכמים עם הבנקים. אף המשנה לנשיאה לא חלק על כך כי על פניו "לא נמנע מן המערערים לפנות למשיבים על-מנת לברר את פרטי החיובים נשוא המחלוקת", אך לשיטתו, לצורך קביעה האם נתקיימו תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות יש לתת את הדעת לסבירות התנהלותם של התובעים בשים לב, בין היתר, לאופי מערכת היחסים בינם לבין המשיבים; והכל תוך נקיטת משנה זהירות עת נבחנות תובענות בהן עולות טענות הטעייה והפרת חובה חקוקה. מבחן זה הינו, לכל הדעות, מבחן מרחיב המביא לידי ביטוי רבים מן ההיבטים עליהם עמדו העותרים בעתירתם, ובעיקרם מערכת היחסים שבין בנק ללקוח והחובות המוטלות על הבנק מתוקף מעמדו, כפי שהוכרו בפסיקה רבת שנים של בית משפט זה. עיון בפסק הדין מלמד כי לקביעותיו העקרוניות של המשנה לנשיאה הצטרף השופט ג'ובראן . נוכח האמור, לא מצאתי כי יש ממש בטענות העותרים לפיהן בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה וקשה המטילה על לקוחות בנקים הטוענים להטעיה נטל מוגבר שאינו מתיישב עם פסיקות קודמות של בית משפט זה. למעשה, נראה דווקא כי היישום הפרטני בנסיבות עניינם של העותרים, מתיישב עם פסיקה קודמת של בית משפט זה (והשוו: ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל , פ"ד נו(4) 721, 728-727 (2002)).

זאת ועוד, משמצא בית המשפט כי במישור העובדתי נתבססה עילת התובענה במועד חתימת ההסכמים עם הבנקים, ממילא הופך הדיון הכללי בדבר יכולתו של פלוני לבסס עילה מכח עילת הטעיה או הפרת חובה חקוקה במועדים שלאחר חתימת ההסכם לתיאורטי, וככזה אינו מצדיק להורות על קיום דיון נוסף בהיבט זה. כמו כן, לא מצאתי ממש בטענת העותרים, לפיה פסק הדין קבע הלכה חדשה נוספת הקובעת כי ניתן לדחות בקשה לאישור תובענה ייצוגית אך בשל פגם בעילתו האישית של מבקש האישור, וזאת באופן שאינו מתיישב עם הקביעות העולות מן ההחלטה בעניין אר-און . כפי שעולה מעיון בהחלטה בעניין אר-און , אף השופט גרוניס

הכיר באפשרות לפיה יתכנו מצבים בהם ניתן יהיה לסלק על הסף תובענה ייצוגית אך בשל פגם בעילתו האישית של המבקש. עוד יצוין, כי לא מצאתי ממש בטענת העותרים באשר להלכה החדשה שנקבעה בדבר החובה לפרט את החריגים לחוק ההתיישנות בכתב התביעה גם ככל שעסקינן בהוראת ההתיישנות המיוחדת שבסעיף 45(ג) לחוק; שכן ממילא יכלו הם להניח כי במועד בו הוגשה תובענתם תעלה כנגדם טענת התיישנות, וניתן היה לצפות כי יעלו טענותיהם בעניין החריגים לחוק ההתיישנות בלא כל קשר למועד כניסתו לתוקף של חוק התובענות הייצוגיות.

נוכח כל האמור לעיל, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, לא יעשה צו להוצאות.