דנ"א 325/02 אהרון אולשנסקי נ. פקיד שומה תל-אביב 5

1.בית המשפט העליון פסק פה אחד, בהרכב של חמישה שמועד שש השנים הקבוע בסעיף 160 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] מועד של "התיישנות" הוא לתביעה להחזר מס ששולם ביתר; עוד נפסק שמועד זה חל גם על העותרים אף על פי שקביעת אחוז נכותם על ידי ועדה רפואית נעשתה למפרע, ללא הגבלה של זמן. לפני עתירה לדיון נוסף על פסק הדין.

2.כבר בבש"א 1481/96 פ"ד מט(5) 597, 607 נקבע כי לא ינתן דיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה בהרכב מורחב אלא כשקיימות "נסיבות ייחודיות ויוצאות דופן, היינו במקרים חריגים שבחריגים"; והשווה: דנג"ץ 3865/97, תק-על 98(2) 281; ד"נ 1210/99 תק-על 99(1) 141; זה לא מכבר נדחתה בקשה לדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה שניתן ברוב של שלושה כנגד שניים, בסוגיה בעלת חשיבות כללית בתחום המס ונקבע שאף שיתכן שהיה מקום להעמידה לדיון נוסף לוּ

ניתן פסק הדין בהרכב של שלושה, אין הדבר כן כשפסק הדין ניתן בהרכב מורחב: דנ"א 5504/01 תק-על 2002(1) 614; הדברים הם כך ביתר שאת כשפסק הדין נשוא העתירה ניתן פה אחד, דבר המקטין במידה ניכרת את סיכויי קבלת העתירה.

3.נתתי דעתי על טענות העותרים שלא שכנעו אותי שהמדובר במקרה שהוא "חריג שבחריגים". פסק דינו של בית משפט העליון פרש את סעיפי החיקוקים הרלבנטיים וסמך את יתידותיו גם בעקרונות כלליים. מוכן אני להניח שמדובר בהלכה חשובה קשה וחדשה ועם זאת איני סבור שקיים צידוק לבחון את הסוגיה שוב בבית משפט זה שהרי ההלכה שנפסקה יסודה בפרשנות הדין הקיים, שבודאי שהיא אפשרית ואולי היא גם בלתי נמנעת. העותרים טוענים עוד שהלכה זו עומדת בסתירה להלכות קודמות; בין השאר הם טוענים כי היא אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה שענינה חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז1957-; אלא שפסיקה זו - בעיקרה - דנה בקיומה של ה"טעות הגרמנית" כ"טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת תביעה ולא בהוראת "התיישנות מהותית" שלמשיבים לא ניתנה סמכות להאריך את תקופתה.

העתירה נדחית איפוא. בנסיבות הענין לא ראיתי לעשות צו להוצאות.