דנ"א 3362/11 דוד פישר נ. רו"ח צבי יוכמן

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 17.4.2011 בע"א 2703/07, שבו נתקבל חלקית ערעורו של העותר בנוגע לשיעור החוב בו יישא העותר מתוך חובותיה של חברת ס. דנהיל תעשיות כלליות בישראל בע"מ (להלן: החברה ), שהמשיב 1 (להלן: המפרק ) הוא המפרק שמונה לה. פסק הדין נשוא העתירה ניתן מפי המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין , ובהסכמת השופטים א' רובינשטיין

ו ע' פוגלמן .

1.

חובותיה של החברה, שנוסדה לשם הקמת תשלובת מפעלי תעשייה בבאר-שבע ושנטלה לשם כך הלוואות בשיעור של כ-130 מיליון דולר, נוצרו, כך נקבע, כתוצאה ממעשי מרמה שונים שביצע העותר. מעשי מרמה אלה הובילו בסופו של דבר לפירוק החברה ולחיוב העותר בחובות החברה כלפי נושיה לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ד-1984 (ראו ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן , פ"ד ס(1) 69 (2005)). עיקר חובותיה של החברה הם כלפי

" Banco di Napoli " (להלן: הבנק ), אשר העניק לחברה הלוואה וכלפי מרכז ההשקעות אשר העניק לחברה מענקי השקעה. לאחר שנדחה ערעורו של העותר לבית משפט זה בנוגע לעצם חיובו בחובות החברה, חזר הדיון בשאלת גובה החיוב לבית המשפט המחוזי. זאת, כדי שניתן יהיה להביא בחשבון נתונים מסוימים העשויים להשפיע על גובה החיוב של העותר. מבין אלה הנתון הרלוונטי לעתירה דנן, אותו נדרש בית המשפט המחוזי לברר, נוגע לביטוח ההלוואה שניתנה על ידי הבנק לחברה על ידי התאגיד הממשלתי האיטלקי " SACE " (להלן: סצ'ה ). בהקשר זה התעוררה השאלה האם סצ'ה, שלא הגישה הוכחת חוב למפרק, שילמה לבנק את דמי הביטוח בגובה של 85% מסכום ההלוואה. חשיבותה של שאלה זו נעוצה בהשפעתה על היקף חובותיהם של החברה ושל העותר. בפני בית המשפט המחוזי אליו הוחזר הדיון לא הייתה מחלוקת כי סצ'ה אכן שילמה לבנק סך של כ-88 מיליון דולר. בנוגע למשמעותו של תשלום זה קבע בית המשפט המחוזי כי בהתאם לתנאי הפוליסה קמה לסצ'ה זכות סברוגציה אוטומטית, ולפיכך תשלום תגמולי הביטוח לבנק לא השפיע על שיעור חובה של החברה וחובו של העותר נותר בעינו. קביעה זו לא נתקבלה בפסק הדין נשוא העתירה דנן.

2.

בפסק דינו קבע המשנה לנשיאה כי זכותו של הבנק יכולה הייתה לעבור לסצ'ה שהיא מיטיבת הנזק, אולם הדבר מותנה בקיומה של זכות סברוגציה בדין או בפוליסה לטובת המבטח. כמו כן ציין המשנה לנשיאה כי סצ'ה יכולה הייתה למנות את הבנק כנאמן מטעמה לצורך גביית החוב; אך הוא הוסיף כי אף אם נניח כי זכות התביעה עברה לידי סצ'ה מכוח הפוליסה וכי זו מינתה את הבנק כנאמן מטעמה, אין בכך כדי להועיל לה. זאת, משום שתביעת החוב צריכה הייתה להיות מוגשת בשמה של סצ'ה שהיא בעלת החוב. כן ציין בית המשפט כי טענת המפרק לפיה תביעת החוב של הבנק הפכה היא עצמה לתביעת החוב של סצ'ה אינה יכולה לעמוד. המשנה לנשיאה ציין עוד כי המפרק לא בדק את טענתו של העותר בדבר קיומו של כיסוי ביטוחי, והוסיף כי הבנק וסצ'ה פעלו, לכאורה, להסדרת יחסיהם מאחורי גבם של המפרק ושל בית המשפט. לפיכך קבע המשנה לנשיאה, כי בשלב זה אין להכיר בקיומו של חוב לסצ'ה ונוכח העובדה שסצ'ה שילמה לבנק סכום העולה על החוב לבנק בהתאם לתביעת החוב שהגיש, שולם החוב לבנק במלואו. יחד עם זאת קבע המשנה לנשיאה כי על סצ'ה להגיש (בין על ידה ובין על ידי הבנק) תביעת חוב מטעמה, שבה יפורטו סכום החוב והמסמכים התומכים בו. אם התביעה תוגש בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין, כך המשיך המשנה לנשיאה וקבע, יכריע המפרק בתביעות החוב, הן פרוצדוראלית והן מהותית, ובהתאם להכרעתו יתוקן סכום חיובו של העותר. עוד יצוין, כי פסק הדין נשוא העתירה נסב גם על קביעת גובה החוב של החברה למרכז ההשקעות, אולם עניין זה אינו מתעורר עוד בעתירה דנן.

3.

העתירה לדיון נוסף שבפניי מופנית כנגד הקביעה לפיה ניתנה לסצ'ה הזדמנות להגיש תביעת חוב למשיב, על אף שלא עשתה כן עד למועד מתן פסק הדין נשוא העתירה. לטענת העותר באפשרות שניתנה לסצ'ה להגיש תביעת חוב ניתן, למעשה, לסצ'ה ולבנק חלון הזדמנויות שלא קיים בדין להגיש תביעת חוב חדשה. זאת, על אף שהסתירו מקופת הפירוק במשך שנים את התשלום בסך 88 מיליון דולר, ששולם על ידי סצ'ה לבנק ועל אף שהעותר התריע מבעוד מועד על קיומו של כיסוי ביטוחי, אך המפרק נמנע מלברר את טענתו. בהקשר זה טוען העותר כי בפסק הדין נשוא העתירה ניתנת לגיטימציה לכניסה להליכי חדלות פירעון באיחור של שנים, וזאת בניגוד להוראת סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, המחייב הגשת תביעות חוב בתוך 6 חודשים מיום מתן צו הכינוס, ומבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד. העותר מוסיף וטוען כי בכך שבית המשפט התיר את הגשת תביעת החוב על ידי סצ'ה (אף כי לא קבע כי התביעה תהא קבילה אם תוגש) הוא אפשר למעוול ליהנות מעוולתו בניגוד לעקרונות תום הלב ולדיני חדלות הפירעון. לפיכך טוען העותר, כי יש לבטל את ההוראה בפסק הדין נשוא העתירה המאפשרת לסצ'ה להגיש תביעת חוב בתוך 30 יום. לחלופין טוען העותר כי נוכח סירובו של המפרק בעבר לבחון את טענתו של העותר בנוגע לכיסוי הביטוחי, מחייבת מראית פני הצדק שלא המפרק אלא בעל תפקיד אחר יבדוק את תביעת החוב של סצ'ה.

4.

המפרק מתנגד לקיום דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה. לטענתו אין מתקיימים במקרה דנן התנאים לקיום דיון נוסף, משום שבפסק הדין לא נפסקה הלכה חדשה כלשהי וטענותיו של העותר בדבר העוול שנגרם לו אינן מקימות עילה לדיון נוסף. עוד טוען המפרק כי העתירה דנן הוגשה בחוסר תום לב, שכן העותר רימה, כפי שנקבע בפסק דין חלוט של בית משפט זה, את נושי החברה (ובהם הבנק) והוציא מהם עשרות מיליוני דולרים, אך הוא טרם השיב דבר לקופת הפירוק או לנושים. המפרק מוסיף וטוען, כי אין מקום לטענה, לפיה דעתו בנוגע לתביעת החוב של סצ'ה כבר גובשה, שכן תביעה מעין זו מעולם לא הוגשה לו; ומכל מקום הדבר אינו מהווה עילה לדיון נוסף.

5.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה נעשה ניתוח יסודי של הנתונים השונים המשפיעים על גובה חיובו של העותר, אולם לא נקבעה בו הלכה חדשה כלשהי ולא כל שכן הלכה המצדיקה את קיומו של דיון נוסף. טענותיו של העותר כנגד מתן האפשרות לסצ'ה להגיש תביעת חוב, כמו גם טענותיו כלפי המפרק, הן טענות ערעוריות מובהקות שאין להידרש אליהן בעתירה לדיון נוסף. אכן, עיון בעתירה מעלה כי דומה שהעותר עצמו מתקשה להצביע על הלכה חדשה כלשהי שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה. משכך, ברי כי לא מתקיימים במקרה דנן התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון.

אשר על כן, העתירה נדחית. העותר יישא בשכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח לטובת המפרק.