דנ"א 3460/00 שוורץ מיכל נ. בית אולפנא בית אהרון ישראל

עתירה לדיון נוסף, בגדרו תשוב ותידון שאלת התקיימותה של "השפעה בלתי הוגנת" בעת עריכת צוואה. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2.אביהם המנוח של העותרים, שהלך לעולמו ביום 18.1.93, הותיר אחריו שתי צוואות. לפי הראשונה, אותה ערך ביום 21.7.85, הוריש את כל רכושו לעותרים. לפי האחרונה - אותה ערך, ביחד עם כתב הקדש, בפני נוטריון ביום 21.8.94 - הועיד את מרבית רכושו למשיבה 1 (ישיבת בית אולפנא בית אהרון וישראל), ואילו לכל אחד מן העותרים הוריש סכום של 10,000 ש"ח בלבד. לאחר פטירת המנוח ביקשה המשיבה 1 לקיים את צוואתו האחרונה. העותרים, שהתנגדו לקיום הצוואה האמורה, העלו בהתנגדותם טענות שונות לפסילתה. בית המשפט המחוזי דחה את התנגדותם והורה על קיום הצוואה האחרונה; ובית המשפט העליון - שלפניו ערערו העותרים על פסק הדין - דחה את ערעורם.

3.טענתם העיקרית של העותרים, ושבעניינה מבקשים הם לקיים דיון נוסף, היתה, כי בעת עריכת צוואתו האחרונה היה המנוח נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד אנשי המשיבה 1, וכי עקב כך, ובהתאם להוראת סעיף 30(א) לחוק הירושה, תשכ"ה1965-, בטלות הוראות הצוואה בהן זיכה המנוח את המשיבה 1 במרבית רכושו. לגירסתם - שנדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי - לקה המנוח במצב נפשי בלתי-יציב, שבעטיו פיתח "תלות רוחנית" במשיבה 1, והיה מוכן לעשות הכול ובלבד שיאמרו אחריו "קדיש", דבר שהמשיבה 1 התחייבה כלפיו לעשותו.

בפסק הדין שלערעור נבחנה טענת העותרים לאור המבחנים לקיומה של "השפעה בלתי הוגנת", שנקבעו בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה (פ"ד נב(2) 813). ביישמו מבחנים אלה לעובדות המקרה הנדון, הגיע בית המשפט למסקנה, כי:

"הממצאים שקבע בית משפט קמא, כמו גם אלה המצויים בשאר החומר הראייתי שהונח לפניו, אינם ממלאים אחר המבחנים האמורים. ...מן המקובץ עולה כי קשריו של המנוח עם אנשי המשיבה לא עלו לכלל יחסי תלות מן הסוג היוצר חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. השפעה כזו גם לא הוכחה בדרך אחרת ועל כן דין הערעור להדחות אף בנקודה זו".

4.בעתירתם לקיום דיון נוסף טוענים העותרים, כי ההלכה שנפסקה בפסק הדין נשוא העתירה עומדת בסתירה להלכה שנקבעה בפסק-דין מרום

(דנ"א 1516/95 הנ"ל), לפיה "ראיות נסיבתיות מהן עולה מסקנה מבוססת וממשית להשפעה בלתי הוגנת, עשויות להספיק לצורך הרמת הנטל הרובץ על המתנגד לקיום הצוואה". במקרה הנדון הובאו, לטענתם, ראיות נסיבתיות שדי בהן להקים חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת על המנוח; וכי גם הפעלת המבחנים שנקבעו בפרשת מרום

צריכה היתה להוביל את בית המשפט למסקנה כי השפעה שכזאת אכן התקיימה.

עוד טוענים העותרים, כי בבוחנו את שאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, לא נתן בית המשפט את דעתו לכך שבין המנוח, שהיה אדם דתי, לבין המשיבה 1, שהינה מוסד דתי, התקיימו יחסי אמון מיוחדים. לטענתם, בעצם קיומם של יחסים כאלה היה כדי להקים חזקה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת.

5.דין העתירה להידחות.

בפסק הדין שלערעור לא נפסקה הלכה כלשהי. בית המשפט אך יישם בו את ההלכות הקיימות ובחן את נסיבות המקרה הנתון לאור המבחנים שהוצבו בפסיקה. ממילא אין בפסק הדין משום פסיקת הלכה הסותרת הלכה קודמת, או משום חשיבות, קשיות או חידוש, העשויים להעמיד עילה לקיום דיון נוסף (ראו: דנג"ץ 6052/99 סופרפארם בע"מ ואח' נ' מנהל המכס ומע"מ , תקדין-עליון כרך 2000(1) 461; דנ"פ 3135/97 סימן טוב נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון 97(3) 13).

השאלה אם יחסי אמון מיוחדים עשויים להקים חזקה לקיום השפעה בלתי הוגנת, כלל לא נדונה בפסק הדין שלערעור; ומשלא נדונה, פשיטא שאין מקום להעמידה לדיון נוסף (דנ"פ 1052/99 שוקר נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון, כרך 99(2) 249; דנ"א 3231/00 מדעי נ' מדעי [טרם פורסם]; דנ"פ 4151/00 קראדי נ' מדינת ישראל [טרם פורסם]).

6.בעתירתם העלו העותרים טענה נוספת והיא, כי פסק הדין מבסס את הקביעה בדבר מצבו של המנוח על עדותו של עורך הדין שניסח את הצוואה תוך התעלמות מעדויות של רופאים שטיפלו במנוח ומן החומר הרפואי. בכך, טוענים העותרים, פעל בית המשפט בניגוד להלכה, הנלמדת לדעתם מע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל , פ"ד מג(1) 760, שלפיה עדות עורך הדין שערך את הצוואה יכולה אך להשלים ראיה רפואית קיימת ביחס למצבו של המצווה, אך אינה יכולה לבוא במקום, או לסתור, ראיה כזאת.

בטענה זו אין מאומה. בפרשת רובינוביץ

(ע"א 279/87 לעיל) לא מצא בית המשפט יסוד להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי, להעדיף חוות-דעת רפואית בה נקבע שבעת עריכת צוואתה ידעה המנוחה להבחין בטיבה של צוואה, ואשר נתמכה בעדות עורך הדין שהכיר את המנוחה וערך את צוואתה, על פני חוות-דעתו של המומחה מטעם המתנגד, בה הועלו ספקות בדבר כשרותה של המצווה. לעניין ההסתמכות על עדות עורך הדין צוין בפסק הדין, כי הערכאה הראשונה התרשמה ממהימנותו של עד זה וראתה בדבריו חיזוק לחוות-דעתו של הרופא מטעם המשיבה. ואולם מהחלטת בית המשפט, שלא להתערב בקביעה זו, אין להסיק שעדות עורך-דין, אשר הכיר את המצווה, ניסח את צוואתו והיה עד לחתימת המצווה עליה, אינה יכולה להתקבל (אף בהיעדרה של חוות-דעת רפואית לתמוך, או חרף הבאתה של חוות-דעת רפואית לסתור) כראיה מספקת לדחיית טענה לחוסר כשרותו של המצווה. למותר להזכיר, כי התרשמות בית המשפט ממהימנותה של עדות וקביעת משקלה של ראיה, כלל אינן נושא לקביעה הלכתית אלא עניין להכרעה שיפוטית קונקרטית המתייחסת לעדות ולראיה נתונות.

7.העתירה נדחית.