דנ"א 3731/98 עופר שירותי שאיבת בטון בע"מ נ. יעקב פריצקר ושות', חברה לבנין

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופטים ת' אור, ט' שטרסברג-כהן וי' אנגלרד) מיום 4.5.98 בע"א 3470/96.

1.עובדות המקרה, כפי שנדון בבית המשפט העליון, הן אלו. המשיבה התקשרה עם המשיב הפורמלי מס' 2 (להלן: "הקבלן") בהסכם, לפיו ביצע עבורה הקבלן עבודות בניה כקבלן עצמאי. העותרת סיפקה לקבלן שירותי שאיבת בטון. הקבלן נקלע לקשיים. הוא לא עמד בחיוביו. אי-לכך נחלצה המשיבה לעזרתו, על מנת לסייע לו להשלים את חיוביו. במסגרת זו ערבה המשיבה לאשראי שניתן לקבלן על ידי הבנק ונטלה על עצמה לפקח על חשבון הבנק שלו, על מנת שלא יבוצעו חריגות בחשבון. העותרת המשיכה לספק לקבלן שירותי שאיבת בטון. אולם לא קיבלה את תמורתם. העותרת תבעה את החוב מן המשיבה, בטענה, כי התעשרה שלא כדין על חשבונה, משום שהפיקה טובת הנאה מן הבטון שסופק לקבלן. עוד טענה העותרת, כי חידשה את הספקת הבטון לקבלן, לאחר שנקלע לקשיים, על סמך מצגיה של המשיבה, לפיהם תשלם לעותרת עבור הבטון. הערכאות התחתונות קיבלו את תביעתה (בית משפט השלום - על בסיס דיני הנזיקין ובית המשפט המחוזי - על בסיס דיני עשיית עושר ולא במשפט), אולם בבית המשפט העליון ניתנה למשיבה רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וערעורה נתקבל.

2.בפסק דינו הסתמך בית המשפט העליון על הקביעות הבאות באשר לטיב יחסיהן של המערערת והמשיבה: ראשית: לא התקיימה זיקה ישירה בין העותרת למשיבה. המדובר בשתי מערכות יחסים נפרדות: בין הקבלן לעותרת ובין הקבלן למשיבה; שנית: המשיבה לא התעשרה, שכן שילמה (או היה עליה לשלם) לקבלן את המגיע לו עבור ביצוע העבודות הקבלניות עבורה. שלישית: המשיבה לא הציגה עצמה בפני העותרת כערבה לחיובי הקבלן. פעילותה בהקשר זה הוגבלה למישור היחסים שבין הקבלן לבין הבנק.

3.בפתח העתירה שבפני, טוענת העותרת, כי פסק דינו של בית המשפט העליון עומד בסתירה להלכות קודמות שקבע בית המשפט העליון. אולם עיון בגוף העתירה מעלה, כי, למעשה, חולקת העותרת, בעיקרו של דבר, על הקביעות העובדתיות שביסוד פסק הדין, וטוענת, כי הן עומדות בסתירה לקביעות שקבע בית משפט השלום. לחלופין, מבקשת העותרת, כי פסק דינו של בית משפט השלום יושב על כנו, במובן זה שחיובה של המשיבה כלפי העותרת יושתת על דיני הנזיקין, ולא על דיני עשיית עושר ולא במשפט.

4.לאחר שעיינתי בעתירה, החלטתי לדחותה. כאמור, טענותיה של העותרת אינן אלא טענות ערעור - ולא לכך נועד הליך הדיון הנוסף (וראו, לדוגמא: דנ"א 3490/97 קליין ליאור (קטין) נ' ד"ר מלינה קנר , טרם פורסם). לפיכך, דין העתירה להידחות.