דנ"א 4266/11 אילן גרטלר נ. M.H. WHEELER חתם לויד'ס ואח'

1.

זוהי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון בע"א 8349/09 גרטלר נ' M.H.WHEELER חתם לויד'ס (טרם פורסם, 22.5.2011) (כבוד השופטים א' רובינשטיין , ס' גובראן ו נ' הנדל ).

2.

העותר הוא יהלומן במקצועו אשר רכש ביטוח לעסקיו מאת המשיבה. הפוליסה שרכש העותר הייתה מסוג "כל הסיכונים" ונקבע שהיא תחול אך ורק בישראל. העותר היה קשור בעסקיו עם אדם בשם עידו מזכרת (להלן: מזכרת ) לשם מכירת מרכולתו. קשר זה היה רב שנים, ובמסגרתו נהג העותר להפקיד בידי מזכרת יהלומים לשם מכירתם בחו"ל. באחת מנסיעותיו של מזכרת לחוץ-לארץ נשדדו ממנו היהלומים אשר הפקיד בידו העותר. במהלך הבירור שנעשה לאחר אירוע השוד התגלה שבחזקת מזכרת היו יהלומים שהעותר חשב שכבר נמכרו, ואף מזכרת נתן לו שיקים דחויים בגינם. יהלומים אלה, הסתבר, נשמרו על ידי מזכרת במלאי, מתוך כוונה לנסות ולמוכרם שוב בעתיד.

3.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסק-דינו של בית המשפט העליון, לא מצאתי כל עילה לקיום דיון נוסף בפסק הדין לפי הוראת סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

4.

העותר ביקש שנקיים דיון נוסף בשתי הלכות שנקבעו בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, האחת, לטענתו, חדשה; והשנייה סותרת, לטענתו, הלכה אחרת של בית משפט זה. ההלכה החדשה שנקבעה, לטענת העותר, היא הטלת הוכחת קיומו של "היסוד השלילי" שבמקרה הביטוח על המבוטח. "היסוד השלילי" במקרה הביטוח הוא הטענה כי לא המבוטח עצמו גרם למקרה הביטוח. אלא שבית המשפט כלל לא דן בשאלת קיומו של "היסוד השלילי" וממילא לא קבע בה כל הלכה חדשה. הסוגיה שנדונה, והוכרעה על פי הלכותיו הקודמות של בית משפט זה, היא חובתו הראשונית של המבוטח להוכיח את תחולתה הכללית של הפוליסה על המקרה שאירע. בענייננו נקבע שהפוליסה חלה בישראל בלבד, ועל-כן קבע בית המשפט העליון כי על העותר היה להראות כי המקרה הביטוחי אירע בישראל. צדה השני של קביעה זו הוא שהמקרה הביטוחי לא אירע מחוץ לישראל. אין מדובר ב"יסוד שלילי" של המקרה הביטוחי, אלא בהוכחת תחולתה של הפוליסה עצמה.

5.

טענתו השנייה של העותר היא כי בית המשפט קבע שבעבירה הפלילית של "קבלת דבר במרמה" יש להוכיח כוונה לשלול את "הדבר" לצמיתות. קביעה זו מנוגדת, לשיטתו של העותר, להלכה שנקבעה בדנ"פ 2334/09 פרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.5.2011), ושלפיה אין צורך להוכיח כוונה לשלילת "הדבר" לצמיתות כחלק מיסודות העבירה. גם בטענה זו אין ממש, שכן בית המשפט העליון לא דן ביסודות עבירת "קבלת דבר במרמה" בפסק הדין מושא העתירה. כל שנקבע לעניין זה הוא שעצם העובדה שפלוני קיבל דבר במרמה מאת המבטח, אינה מהווה, מיניה וביה, מקרה ביטוחי, שכן הפעלת הפוליסה מותנית באובדן או נזק לרכוש המוגדר בה. לפיכך, נקבע כי לעניין תחולתה של הפוליסה יש להוכיח כי הנכס אכן "אבד" באופן שלא יוחזר לבעליו. קביעה זו עניינה בשאלת התקיימות תנאי הפוליסה ולא בשאלת היסודות הנדרשים להוכחת עבירת קבלת דבר במרמה.

התוצאה היא שהעתירה נדחית. העותר ישא בשכר-טרחת עורך-דין המשיבים בסך 10,000 ש"ח.