דנ"א 435/08 שרון כדר נ. פרופסור יובל הרישנו

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים מ' נאור , ס' ג'ובראן ו ד' חשין ) מיום 28.11.07 בע"א 916/05, שבו נדחה ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט (כתוארו אז) ש' ברלינר ) מיום 15.12.04, שדחה את תביעתה של העותרת נגד המשיבים לפיצוי בגין רשלנות רפואית.

1.

בחודש יוני 1990 החלה העותרת, שהייתה בחודש השישי להריונה, לסבול במשך כשבוע ימים מכאבי ראש, שאליהם התווספו מאוחר יותר הפרעות בראיה. ביום 15.6.90 הגיעה העותרת לבית חולים "סורוקה" של המשיבה 2, שם היא נבדקה ואושפזה במחלקה הנוירולוגית שבניהולו של המשיב 1. העותרת עברה במהלך אשפוזה בדיקות מבדיקות שונות על מנת לאבחן את מחלתה ולקבוע את הטיפול הרפואי המתאים, אולם למרבה הצער הדרדר מצבה של העותרת ובתוך זמן קצר היא לקתה בעיוורון. בית המשפט המחוזי מצא בפסק דינו כי אי-ביצוע בדיקת CT עם תוכנית, המכוונת לאזור האוכף הטורקי, עוד ביום אשפוזה של העותרת או למחרת לשם שלילת האפשרות שהיא לוקה באפופלקסיה פיטואטורית הייתה בגדר התרשלות, שאף גרמה לעותרת לנזק ראייתי. אולם, בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע על סמך חוות הדעת המומחים הרפואיים שהעידו בפניו, לרבות המומחה הרפואי שמונה מטעם בית המשפט, כי העותרת כלל לא לקתה באפופלקסיה פיטואטורית אלא בפפילטיס ועל כן אין מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות בטיפול בעותרת לבין אובדן ראייתה. משכך, מצא בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את תביעתה של העותרת.

2.

בית המשפט העליון דחה בפסק הדין נשוא העתירה שלפניי (שניתן מפי השופט ס' גובראן ובהסכמת השופטים מ' נאור ו ד' חשין ) את ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לאחר שבחן את חוות הדעת הרפואיות השונות שהוגשו במסגרת התביעה, לא ראה בית משפט זה להתערב בממצא העובדתי שקבע בית המשפט המחוזי בדבר המחלה שבה לקתה העותרת. כן הוסיף בית המשפט כי אף אם נגרם לעותרת נזק ראייתי, כתוצאה מכך שלא התקיימה הבדיקה הנדרשת לשם שלילת האפשרות שהיא לקתה באפופלקסיה פיטואטורית ושלא נשמר צילום בדיקת ה- CT שנערכה לה בסמוך לקבלתה לבית החולים, הרי לכל היותר יש בדוקטרינת הנזק הראייתי כדי להעביר לכתפי המשיבים את נטל השכנוע באשר לגורם לעיוורונה של העותרת. בנסיבות המקרה דנן לא ראה בית המשפט בפסק הדין נשוא העתירה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי המשיבים הרימו נטל זה והוכיחו כי העותרת כלל לא סבלה מאפופלקסיה פיטואטורית; ולפיכך אין מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין התרשלות המשיבים לבין הנזק שנגרם לעותרת. עוד הוסיף בית המשפט בפסק הדין נשוא העתירה, כי דוקטרינת הנזק הראייתי היא רלוונטית רק במצבים של "תיקו ראייתי", שבהם לא ניתן לייחס עדיפות ראייתית למי מבעלי הדין ומאזן המידע שבידי השופט אינו חיובי. לעומת זאת, כך קבע בית המשפט, אין לדוקטרינת הנזק הראייתי תחולה במצבים בהם אין "תיקו ראייתי" והסתברות טענותיו של התובע, שנגרם לו נזק ראייתי, נופלת מהסתברות טענותיו של הנתבע. משלא מצא עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, דחה בית משפט זה את ערעורה של העותרת (בשולי הדברים יצוין, כי בפסק הדין נשוא העתירה נדחה אף ערעור שכנגד מטעם המשיבים באשר לאי-פסיקת הוצאות משפט לטובתם). מכאן העתירה לדיון נוסף שבפניי.

3.

בעתירתה לדיון נוסף מעלה העותרת טענות שונות בנוגע להעדר הנמקה מספקת של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, להתעלמות כביכול של בית המשפט המחוזי ובעקבותיו של בית המשפט העליון מהחקירות הנגדיות שנערכו למומחים הרפואיים, למשקל הרב שייחס בית המשפט המחוזי לחוות הדעת של המומחה הרפואי שמונה מטעמו ולקביעותיו של בית המשפט העליון בסוגית הנזק הראייתי. בנוגע לסוגיה אחרונה זו טוענת העותרת כי קביעתו של בית המשפט בפסק הדין נשוא העתירה, לפיה דוקטרינת הנזק הראייתי רלוונטית אך במצבים בהם קיים "תיקו ראייתי" מנוגדת להלכה שנקבעה בע"א 7375/02 בי"ח כרמל – חיפה נ' מלול (טרם פורסם, 31.3.05) (להלן: עניין מלול ), לפיה ניתן לעיתים במצבים של עמימות עובדתית באשר לתהליך גרימת הנזק לרכך את הכלל הדורש את הוכחת הקשר הסיבתי על-פי מאזן הסתברות ולהסתפק בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי לנזק, שייקבע על פי ראיות סטטיסטיות או בדרך של אומדנא .

4.

המשיבים מתנגדים לקיום דיון נוסף בפסק הדין. לטענתם השאלה שעמדה ביסוד הכרעת בית המשפט המחוזי בתביעת העותרת, כמו גם ביסוד הכרעת בית המשפט העליון בערעור, הינה שאלה עובדתית טהורה באשר לסוג המחלה בה לקתה העותרת – האם באפופלקסיה פיטואטורית כטענת העותרת או בפפיליטיס כטענת המשיבים. הכרעתם של בית המשפט המחוזי ושל בית המשפט העליון בשאלה עובדתית זו שנוגעת רק למקרה דנן אינה מצדיקה, כך טוענים המשיבים, קיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון. אף באשר ליתר הסוגיות המועלות בעתירתה של העותרת טוענים המשיבים, כי לא נקבעה בהן הלכה חשובה כלשהי או הלכה הסוטה מפסיקתו הקודמת של בית משפט זה. כן טוענים המשיבים כי אין ממש בטענת העותרת, לפיה פסק הדין נשוא העתירה סוטה מההלכה שנקבעה בעניין מלול ; שכן נוכח חוות דעתו של המומחה הרפואי שמינה בית המשפט המחוזי ושאומצה על ידו, לפיה העותרת לא לקתה באפופלקסיה פיטואטורית, הרי אין מדובר כלל מצב בו קיימת הצדקה לעשות שימוש בקשר סיבתי הסתברותי.

5.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. עיון בטענותיה של העותרת מעלה כי ההשגה העיקרית שלה על פסק הדין נשוא העתירה נוגעת לאי-ההתערבות בממצא העובדתי אותו קבע בית המשפט המחוזי על סמך חוות דעת המומחים הרפואיים שהובאו בפניו באשר למחלה בה לקתה העותרת. מחלוקת עובדתית זו כמובן שאינה מצדיקה קיום דיון נוסף בפסק הדין. אף ביתר טענותיה של העותרת באשר להלכות שנקבעו כביכול בפסק הדין נשוא העתירה בנושאים של חובת ההנמקה של פסק דין ושל הערכת חוות הדעת של המומחים הרפואיים אין ממש, ומדובר בטענות ערעוריות מובהקות שאין להידרש אליהן בגדרה של עתירה לדיון נוסף. גם בקביעה כי הרלוונטיות של דוקטרינת הנזק הראייתי בהיבט של העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבע היא במצבים של "תיקו ראייתי" אין משום חידוש הלכתי (ראו: ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית , פ"ד נז(5) 35, 47 (2003); ע"א 361/00 ד'אהר נ' סרן יואב , פ"ד נט(4) 310, 328-327 (2005)). בנוסף לא מצאתי כי פסק הדין נשוא העתירה סוטה מההלכה שנקבעה בעניין מלול (שלגביה תלוי ועומד כיום בבית משפט זה הליך של דיון נוסף בדנ"א 4693/05). זאת, משום שנוכח הממצאים העובדתיים שנקבעו בפרשה שלפנינו אין מדובר כלל במצב של סיבתיות עמומה, שייתכן כי עשוי לעיתים להצדיק שימוש בקשר סיבתי הסתברותי. בהקשר זה יצוין, כי בעניין מלול עצמו נקבע ששאלת קיומה של סיבתיות עמומה בנסיבותיו הקונקרטיות של מקרה מסוים היא עניין הדורש הוכחה על-פי מאזן הסתברות (ראו עניין מלול , פסקאות 26-25 לפסק הדין). מן המקובץ עולה, אפוא, כי אין מתקיימים בענייננו התנאים לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון, הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.