דנ"א 4829/11 חאג' יחיא סאמר נ. מנורה חברה לביטול בע"מ

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 12.6.2011 בע"א 9703/10, שבו נדחו ערעורו של העותר והערעור שכנגד של המשיבות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במחוז מרכז בנוגע לשיעור הפיצויים להם זכאי העותר בגין פציעתו בתאונת דרכים שאירעה בשנת 2006. פסק הדין נשוא העתירה ניתן מפי השופט י' עמית ובהסכמת המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין והשופט ע' פוגלמן .

העותר, שעבד לפני התאונה כנהג משאית בעסק משפחתי, נפגע קשות ברגליו בתאונת דרכים. בית המשפט המחוזי קבע על סמך חוות דעת רפואית שהובאה בפניו כי נכותו התפקודית של העותר עומדת על 65% ובית משפט זה לא ראה להתערב בקביעה זו של בית המשפט המחוזי. כן נקבע בפסק הדין נשוא העתירה כי אין לקבל את השגותיו של העותר בנוגע לחישוב ראשי הנזק השונים, משום שהפיצוי הכולל שנפסק לטובתו בסך של כ-3.6 מיליון ש"ח (לפני ניכוי התשלומים התכופים וקצבאות שונות) אינו חורג למעלה או למטה מהפיצוי הראוי בנתוני התיק. סוגיה נוספת אליה התייחס השופט עמית בפסק הדין נשוא העתירה היא האם יש להתחשב בריבית, שאמור לקבל העותר על כספי הפיצויים שקיבל, בחישוב שיעור הניכוי של קצבת הנכות אותה אמור לקבל העותר מהביטוח הלאומי. זאת, על רקע טענת העותר כי קבלת הריבית על כספי הפיצויים תביא להפחתת סכום הקצבה המשולמת לו על ידי הביטוח הלאומי ומנוכה מסכום הפיצויים. ראש טיעון זה של העותר נדחה הן מבחינה דיונית, כיוון שלא הועלה על ידו בשלב ההוכחות במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, והן מהותית. במישור המהותי קבע השופט עמית כי הפיצויים שנפסקו לעותר נועדו להחזיר את המצב לקדמותו. ככל שהעותר בחר להשקיע את כספי הפיצויים ועקב כך נצמחה לו הכנסה נוספת, אין זה מעניינו של בית המשפט או מעניינן של המשיבות. כן ציין השופט עמית כי הלכה פסוקה היא שבית המשפט אינו לוקח בחשבון שינויים והתפתחויות מאוחרים שיכולים להתרחש לאחר מתן פסק הדין, שאם לא כן אין לדבר סוף.

בעתירתו לדיון נוסף מעלה העותר טענות שונות הנוגעות לאופן חישוב הפיצויים שנפסקו לטובתו. לטענתו, לא היה מקום לנכות מהפיצויים את מלוא הקצבה לה הוא זכאי מהביטוח הלאומי, שכן חלק מקצבה זו (התוספת לקצבת הנכות הכללית אותה הוא מקבל עבור אשתו ושתי בנותיו) יופחת נוכח הכנסתו של העותר מהריבית על כספי הפיצויים שקיבל. בהקשר זה מפנה העותר לדבריו של השופט עמית בפסק הדין נשוא העתירה, לפיהם הטענה המועלית על ידו בנוגע להתחשבות בריבית על כספי הפיצויים טרם נדונה בפסיקה. כן מעלה העותר טענות שונות בנוגע לניכוי עלויות הלימוד בקורס שיקום ולחישוב עלויות אביזרי השיקום. לטענת העותר הביטוי הכספי הכולל של טענותיו השונות עומד על 40% מסכום הפיצויים בהם זכה. המשיבות מתנגדות לקיום דיון נוסף בעתירה. לטענתן, טענותיו של העותר מהוות ערעור גרידא על פסק הדין נשוא העתירה, ואין מתקיימים במקרה דנן התנאים לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה כלשהי, ולא כל שכן הלכה המצדיקה את קיום ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון. טענותיו של העותר בעתירה שלפניי הן טענות ערעוריות מובהקות, המופנות כנגד אופן החישוב של ראשי הנזק השונים להם טוען העותר וכנגד שיעור הניכוי של קצבאות המוסד לביטוח לאומי מסכום הפיצויים. אולם, לא עלה בידי העותר להצביע על כך שקיימים בפסק הדין חשיבות, קשיות או חידוש המצדיקים את קיומו של דיון נוסף, כנדרש בהתאם להוראת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בהקשר זה יוער, כי עצם העובדה שהעותר העלה טענה מקורית, כפי שציין השופט עמית , וכי טענה זו הוכרעה בפסק הדין נשוא העתירה אינה בגדר עילה לדיון נוסף.

אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.