דנ"א 5027/15 פרמה לייף בע"מ נ. לייף ווטש טכנולוגיות בע"מ

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8250/11 קרד-גרד הישרדות מדעית בע"מ נ' פרמה לייף בע"מ (22.6.2015) (מפי השופט ס' ג'ובראן , בהסכמת המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופט א' שהם ).

רקע

1.

המבקשים תיווכו בין המשיבה לבין חברה יפנית, לשם מכירת מוצריה של המשיבה ביפן. במסגרת הסכם התיווך נקבע כי המשיבה תשלם למבקשים עמלות על מכירת מוצריה ביפן.

2.

בשלב מסוים התעוררה מחלוקת בין הצדדים בקשר לסכומי העמלות שהמשיבה התחייבה לשלם למבקשים. המבקשים הגישו בעניין זה שתי תביעות לבית המשפט המחוזי, אשר הדיון בהן אוחד: תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום עמלות תיווך בסך 927,225 דולר, ותביעה למתן חשבונות שהוערכה בסך של 1,000,000 ש"ח (או 241,370 דולר) (להלן: תביעת החשבונות ). בשתי התביעות יחד נתבע איפוא סך כולל של 1,168,595 דולר.

3.

בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיא ד' פלפל ) קבע במסגרת פסק-דין חלקי כי המשיבה תשלם למבקשים סכום כולל של 767,390 דולר (בתוספת מע"מ על 255,000 דולר מתוך הסכום האמור). כמו כן נפסקו 75,000 ש"ח כשכר טרחה. בנוסף לכך הורה בית המשפט המחוזי על מינוי מומחה שיבדוק את חשבונותיה של המשיבה בין השנים 2002-1996, לשם בדיקה אם המשיבה ערכה בשנים אלה עסקאות נוספות החייבות בעמלות.

4.

לאחר הגשת חוות דעת המומחה נתן בית המשפט המחוזי פסק-דין משלים. בפסק הדין המשלים נקבע כי לנוכח חוות דעת המומחה וראיות נוספות, מתעורר ספק בדבר מהימנות חשבונותיה של המשיבה. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט המחוזי, הנטל עבר למשיבה להוכיח את אמינות חשבונותיה, נטל שבו היא לא עמדה. לנוכח דברים אלה נקבע, כי אף שסכום מסוים של כ-8 מיליון דולר לא נרשם בחשבונותיה של המשיבה, הוא שולם לה בפועל כתמורה על מוצריה. לכן, נקבע כי על המשיבה לשלם למבקשות עמלה גם בגין סכום זה. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי על המשיבה לשלם למבקשים עמלות נוספות , ובסך הכל סכום של 2,131,270 דולר (בנוסף לסכום שנפסק בפסק הדין החלקי) ו-300,000 ש"ח שכר טרחה.

המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין המשלים לבית המשפט העליון.

פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף

5.

בית המשפט העליון (מפי השופט ס' ג'ובראן , בהסכמת המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופט א' שהם ) קבע כי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מעלה מספר קשיים עובדתיים ומשפטיים. ראשית, נקבע כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שפסק כי על המשיבה לשלם למבקשים סכום העולה בשיעור ניכר על הסכום שהתבקש בכתבי התביעה (כ-3 מיליון דולר לעומת כ-1.1 מיליון דולר שנפסקו בכתבי התביעה), מבלי

שהוגשה בקשה לתיקון כתב תביעה. לפיכך, נקבע כי המבקשים זכאים לכל היותר לסכום המרבי שהתבקש בשתי התביעות (1,168,595 דולר).

בנוסף לכך, קבע בית המשפט העליון כי אף שהתעורר ספק בדבר אמינות ספרי החשבונות של המשיבה, לא היה די בכך על-מנת לקבל את תביעת החשבונות ונדרש היה לערוך בירור עובדתי נוסף. בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי בנסיבות כאלה בדרך כלל ראוי היה להורות על החזרת הדיון לערכאה הדיונית. אולם, נקבע כי בשים לב להגבלת הסכום לו זכאים המבקשים, ממילא אין מקום לעשות כן. עוד נקבע, כי החוב הנותר למבקשים הוא חוב דולרי "ממש". זאת, להבדיל מחוב שקלי אשר שערו של מטבע אחר (הדולר, למשל) הוא בגדר מנגנון הצמדה בלבד. בית המשפט סמך קביעה זו על אופי העסקה בין הצדדים ונסיבותיה (ולעניין זה ראו גם: דוד קציר פסיקת ריבית, הצמדה ושיערוך 474-468 (1996); ע"א 3021/11 הרטבי-בורנשטיין-בסון ושות', משרד עו"ד נ' הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית של ירושלים , פסקה 11 (19.12.2012)). לבסוף נקבע, כי יש לחשב את סכומי העמלות שנפסקו לטובת המבקשים לפי שער הדולר במועד מתן פסק הדין המשלים של בית המשפט המחוזי ולחייב בהפרשי ריבית והצמדה ממועד היווצרות העילה.

אשר על כן, נקבע כי דין הערעור להתקבל במובן זה שסכום החיוב הכולל שחבה המשיבה למבקשים יופחת לסך של 1,168,595 דולר (הסכום המרבי שהתבקש בשני כתבי התביעה); כי סכום זה יחושב לפי שער הדולר במועד פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי; וכי לסכום זה יתווספו ריבית והצמדה ממועד היווצרות העילה.

6.

המבקשים לא השלימו עם פסק הדין בערעור, ומכאן הבקשה לדיון נוסף.

הבקשה לדיון נוסף

7.

טענתם העיקרית של המבקשים היא, כי פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף קבע הלכה חדשה בעניין האופן והמועד שבו יש לתקן כתב תביעה במסגרת תביעת חשבונות. לטענת המבקשים, לאחר שנקבעת זכאות של תובע לקבלת חשבונות, בדרך כלל עליו לתקן את תביעתו בהתאם לעובדות ולממצאים חדשים שלא היו בידו לפני הגשת התביעה. אולם, במקרה הנוכחי – שבו החשבונות של המשיבה לא שיקפו את התקבולים שקיבלה בפועל – לא התגלו למעשה עובדות חדשות שעל בסיסן ניתן היה לבקש לתקן את כתב התביעה לפני מתן פסק הדין המשלים של בית המשפט המחוזי. לכן, לדידם של המבקשים, לא היה מקום להכשיל את תביעתם על סמך נימוק טכני במהותו. במיוחד נכונים הדברים, כך טענו המבקשים, בשים לב לכך שלבית המשפט מוקנה שיקול דעת לפסוק סעד שלא התבקש בכתב התביעה ולכך ששני הצדדים ידעו היטב מהם הסכומים השנויים במחלוקת וטענו את טענותיהם בעניין זה לפני בית המשפט המחוזי. לעניין זה הוסיפו המבקשים, כי אמנם הם לא הגישו בקשה לתיקון כתב תביעה, אך הם שילמו את מלוא האגרה לפי תקנה 2(ו) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007.

בפי המבקשים גם טענות בנוגע לשערוך הסכומים שנפסקו לטובתם. לטענתם, הסעד שהתבקש במסגרת תביעת החשבונות היה בשקלים, ולכן לא היה מקום להתייחס

לחיוב כאל חיוב דולרי.

הכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה לדיון נוסף, בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף ובפסקי הדין של בית המשפט המחוזי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

9.

הליך הדיון הנוסף שמור למקרים חריגים ונדירים, שבהם נפסקה הלכה חשובה, קשה או כזו העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). לא מצאתי כי פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף עונה על אמות מידה אלה. בענייננו, ביסס בית המשפט את פסק-דינו על הכלל שלפיו אין לפסוק לטובת בעל דין סכום כסף מעבר לסכום שעליו העמיד את תביעתו (ראו והשוו גם: ע"א 1226/11 ישראל-פור נ' אליהו , פסקאות 58-55 (28.7.2014), והאסמכתאות שם). אין מדובר בהלכה חדשה, כי אם ביישום של הלכה קיימת על נסיבות המקרה. המבקשים סבורים אמנם כי ראוי היה לחרוג מהכלל האמור במקרה דנן. אולם, לא די בכך על-מנת להורות על דיון נוסף, שכן כידוע הליך הדיון הנוסף לא נועד לערעור נוסף. אף אין ממש בטענת המבקשים שלפיה נפסקה הלכה דיונית חדשה בכל הנוגע למועד ולאופן שבו נדרש בעל דין לתקן את תביעתו במסגרת תביעת חשבונות. עיון בפסק הדין מעלה, כי אין בו כל כוונה לקבוע הלכה בסוגיה זו. גם טענות המבקשים לעניין שערוך החיוב אינן מצדיקות דיון נוסף. לא ניתן לנתק את קביעות פסק הדין מהעובדות הקונקרטיות שרק לצדדים להליך עניין בהן.

10.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, לא יהיה צו להוצאות.