דנ"א 504/00 ריצ'ארד מרטין נ. צילה מרטין

ביום 5.1.2000

נתן בית משפט זה (כבוד השופטים ת' אור, ט' שטרסברג-כהן וי' אנגלרד) פסק דין בע"א 7277/96. כעת מבקש העותר לקיים דיון נוסף בפסק דין זה.

1.העותר והמשיבה נישאו בארצות הברית בשנת 1962. הם עלו ארצה בשנת 1965. בשנת 1973 הם התיישבו בנכס שהיה על מגרש במושב כרם מהר"ל (להלן - הנכס). הנכס הועמד לבני הזוג על ידי המושב תמורת תשלום. במחצית השניה של שנות השבעים עזב העותר את הבית בעקבות קרע ביחסי בני הזוג. המשיבה המשיכה להתגורר בו. בשנת 1977 נחתם הסכם גירושין בין בני הזוג. לאחר מועד חתימת הסכם הגירושין ניהלו בני הזוג הליכים משפטיים שונים אשר חלקם נסובו אודות הנכס בו התגוררו. בשנת 1985 התגרשו בני הזוג בגט פיטורין בבית הדין הרבני בחיפה. באחד ההליכים שהתנהלו בין בני הזוג הגיש העותר בקשה לפירוק שיתוף בנכס לבית משפט השלום בנהריה. תביעתו נדחתה. בית המשפט קבע כי "משהסתיים הדיון במשפט זה מתברר [שלשני] הצדדים אין זכויות במקרקעין כמשמעותן בחוק המקרקעין כגון בעלות, חכירה לדורות או חכירה בכלל".

2.בשנים האמורות, לאחר עזיבת העותר את הנכס, התנהלו הליכים משפטיים בין המשיבה לבין המושב ובין המשיבה לבין מינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל) שהוא בעלי הנכס. בשנת 1989, לאחר שהגיעו הצדדים להסדר פשרה, נחתם הסכם חכירה בין המינהל לבין המשיבה. על פי ההסכם הוחכר הנכס למשיבה לתקופה של 49 שנים עם מתן אופציה להארכה לתקופה זהה.

3.העותר הגיש תובענה אזרחית נגד המשיבה לבית משפט המחוזי בחיפה (ת.א. 635/94). במסגרת התובענה תבע העותר את מחצית זכויותיה של המשיבה בנכס בהסתמכו, בין היתר, על חזקת השיתוף. בית המשפט המחוזי (השופט ח' פיזם) קיבל את התביעה, הצהיר כי העותר הוא בעל מחצית זכויות החכירה בנכס וציווה על רישום זכויות אלה בספרי המינהל. כמו כן הוא הורה למשיבה לשלם לעותר דמי שימוש ראויים בגין השימוש בנכס (בניכוי מחצית הסכום ששולם על ידי המשיבה תמורת זכות החכירה).

4.על פסק הדין הגישה המשיבה ערעור לבית משפט זה. טענתה המרכזית הייתה כי זכות החכירה במקרקעין נרכשה על ידה באופן עצמאי לאחר שבני הזוג נפרדו. ממילא, חזקת השיתוף לא משתרעת על זכות זו וממילא אין העותר זכאי למחציתה של הזכות. בית המשפט קיבל את ערעורה של המשיבה באופן חלקי. וכך הוא קבע:

"הבעיה מתעוררת בשל העובדה כי אין זהות בין היקף הזכויות בנכס בעת עזיבתו [של העותר] לבין היקף הזכויות בשלבים מאוחרים יותר. יצוין, כי הרחבת הזכויות באה כתוצאה מפעילותה העצמאית של [המשיבה], שהתרחשה לאחר פרידתם של בני הזוג".

ובהמשך:

"לטעמי, דין הערעור להתקבל. הנחתו של בית המשפט כי חזקת השיתוף משתרעת על כל גלגולי הזכויות בנכס, גם על אלה שהתרחשו לאחר פרידת בני הזוג וביוזמתה העצמית של [המשיבה], אינה מקובלת עלי. נכון, אמנם, כי רכישת זכויות חכירה מן המינהל, שאירעה בשנת 1989, היא תולדה של החזקת הנכס על ידי בני הזוג במסגרת ההסכם, משנת 1973, בינם לבין המושב. אולם, לכל הדעות, מעמדם היה לכל היותר כבני רשות ולא כחוכרים. יתרה מזו, גם על מעמדם כבני רשות קמו עוררין, כפי שמעידה תביעת סילוק היד שהוגשה בשנת 1982 על ידי המינהל.

אני בדעה כי אין [העותר] יכול לטעון לחלק בזכות החכירה שהוענקה [למשיבה] לאחר משא ומתן ממושך עם המינהל. משא ומתן זה התנהל, כאמור, שנים רבות לאחר פרידתם בפועל של בני הזוג. בתקופה זו, שבחלקה בעלי הדין היו כבר גרושים, אין עוד תחולה לחזקת השיתוף. עם זאת, אין לקבל גם את טענתה של [המשיבה] כי כל זכויותיו של [העותר] נמחקו ועברו מן העולם. עובדה היא, כי כניסתם לנכס היתה משותפת, כפי שגם היו משותפות הוצאות השיפוצים הניכרות שהושקעו בנכס. אין ספק, כי למעמדם המשותף בנכס כבני רשות היתה השפעה מכרעת על קבלת זכות החכירה מאת המינהל. אפשר לתפוס את זכותו המקורית של [העותר] בתור בר רשות בנכס כזכות המעניקה סיכוי לקבלת זכות חכירה. סיכוי זה הוא בעל ערך כלכלי אותו אין לשלול [מהעותר]. נמצא, כי נקודת המוצא היא זכותו של [העותר] למחצית הזכות המקורית בנכס, הכוללת את הסיכוי הנזכר לשינוי מעמדו מבר רשות לחוכר". (פסקאות 19 ו20- לפסק דינו של השופט י' אנגלרד).

5.בית המשפט הורה, איפוא, על ביטול הצו שניתן על ידי בית המשפט המחוזי ואשר הורה על רישום העותר כבעל מחצית הזכויות בנכס. כמו כן, הורה בית המשפט על דחית תביעת העותר לקבלת דמי שימוש ראויים. עם זאת, הורה בית המשפט כי על המשיבה לשלם לעותר סך כספי בשווי מחצית הזכויות בנכס כפי שהיו בידי בני הזוג בטרם נפרדו. בהעריכו את גובה סך זה הסתמך בית המשפט על הסכם הגירושין של בני הזוג, משנת 1977, בו העריכו הצדדים את ערך הזכות שבנכס שבידיהם.

6.לאחר מתן פסק הדין האמור הגיש העותר עתירה לקיום דיון נוסף. בעתירתו טוען ב"כ העותר כי בית המשפט סטה "מהלכה מושרשת וותיקה" של בית משפט זה. על פי טענה זו, נקבע בפסק הדין כי חזקת השיתוף איננה מבססת זיקה קניינית בידי בני הזוג ביחס לנכסים משותפים. ב"כ העותר טוען כי קביעה כזו שמשמעה כי הזכויות שבידי בן זוג מכוח חזקת השיתוף הינן זכויות אובליגטוריות בלבד עומדת בניגוד להלכות קודמות של בית משפט זה. ב"כ המערער מציין כי אין מחלוקת כי העותר עזב את הנכס על פי דרישתה של המשיבה. עובדה זו מצביעה על חוסר הצדק שבפסק הדין שכן הוא מאפשר למשיבה לנשל את העותר מזכויותיו בנכס רק בגלל העובדה שהעותר נאלץ לעזוב את הנכס. עוד מצביע ב"כ המערער על העובדה כי המשיבה, במסגרת ההליכים שהתנהלו בינה לבין העותר בבית משפט השלום בחיפה, התכחשה לתוקפו של הסכם הממון שערכו בני הזוג בשנת 1977. בית משפט השלום אכן קיבל את עמדתה וקבע כי ההסכם חסר תוקף. הסתמכותו של בית משפט זה, בפסק הדין מושא העתירה דנן, על ההסכם לצורך קביעת ערכה של הזכות שהייתה בידי בני הזוג עובר לגירושיהם איננה מתיישבת עם עובדה זו. עוד מצביע ב"כ העותר על טעות שנפלה, לטענתו, בחישוב גובה הפיצויים להם זכאי העותר.

7.מנגד מתנגדת המשיבה לקיום דיון נוסף. ב"כ המשיבה טוען כי אין הבקשה עומדת בתנאי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן - החוק). פסק הדין איננו עומד בסתירה להלכה קודמת של בית משפט זה. עיקר טענותיו של העותר מוסבות על קביעות משפטיות ועובדתיות של בית המשפט והן מהוות, למעשה, ערעור על פסק הדין. כמו כן, לטענת ב"כ המשיבה מתבססת הבקשה על הצגה לא מדוייקת של העובדות. ב"כ המשיבה מוסיף עוד כי הנכס מושא המחלוקת, שהוא זכות החכירה במקרקעין, נרכש על ידי המשיבה שנים רבות לאחר שבני הזוג נפרדו. מכאן עולה, אפוא, כי לעותר מעולם לא הייתה כל זיקה קניינית בזכות זו. על בסיס זה מבקש ב"כ המשיבה כי נדחה את העתירה.

8.לאחר שעיינתי בחומר המונח לפניי נחה דעתי כי אין מקום להורות על קיום דיון נוסף. סעיף 30(ב) לחוק קובע לאמור:

"לא החליט בית המשפט העליון כאמור בסעיף קטן (א), רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף כאמור; נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש לדעתם, מקום לדיון נוסף".

שני תנאים מצטברים נדרשים לשם קיומו של הדיון הנוסף. האחד הוא, כי ההלכה שנפסקה בבית המשפט היא חשובה, קשה, חדשנית או שהיא עומדת בסתירה להלכה קודמת. התנאי האחר הוא, כי קיימת הצדקה עניינית לשוב ולהידרש לעניין בדיון נוסף (ראו: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 871; דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום נ' מדינת ישראל (לא פורסם); דנ"פ 5567/00 אריה דרעי נ' מ" י (טרם פורסם)). נטל הוכחתם של תנאים אלה, מונח על כתפי העותר לדיון נוסף. האם הצליח ב"כ העותר להצביע על קיומה של עילה לדיון נוסף? נראה כי התשובה לכך שלילית.

9.בנסיבות דנן ביקש העותר מבית המשפט כי יכיר בזכותו במחצית מזכויות המשיבה בנכס. בית משפט זה לא קיבל את טענתו. אולם, בפסק הדין לא נקבעה כל הלכה חדשה במובן סעיף 30(ב) לחוק. כל שנקבע הוא כי בנסיבות המקרה לא היה מקום להחלת חזקת השיתוף על זכות החכירה בנכס. בית המשפט לא נמנע מלהעניק לעותר פיצוי כספי בגין הנכס שאכן היה בידי בני הזוג עובר לפרידתם. בכל אלה אין כדי לבסס את התנאי הראשון הנדרש לקיומה של העילה שבסעיף 30(ב) לחוק. אף לגופן של נסיבות המקרה וההכרעה לא מצאתי את השאלה שהועלתה כמצדיקה דיון נוסף בסוגיה.

10.זאת ועוד: בא כוח העותר מרחיב את היריעה בטענות מטענות שונות הקשורות בקביעות עובדתיות ומשפטיות של בית משפט זה. אולם, כל טענותיו הן מסוג הטענות השמור לערעור. הדיון הנוסף איננו ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית משפט זה (ראו: ד"נ 6/82 שלמה ינאי נ' ראש ההוצאה לפעול ואח'

פ"ד לו(3), 99; ד"נ 14/87 איגוד העיתונים היומיים בישראל נ' שר החינוך והתרבות ואח' פ"ד מא(4) 602). לאחר שמוצה הליך הערעור בפני בית משפט זה, לא יכול העותר לנסות שוב ולהיבנות מהליך הדיון הנוסף ללא עמידה בתנאים הנדרשים על פי החוק. אשר לטענה בדבר הטעות בחישוב הפיצוי הרי שגם העותר עצמו ער לכך כי אין הדיון הנוסף הליך מתאים לשם כך (כאמור בסעיף 12(ד) לעתירתו). על כן, גם דינה של טענה זו - מבלי להכריע בה לגופה - אינה מבססת עילה לקיום דיון נוסף.

העתירה, אפוא, נדחית. העותר ישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח.