פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"א
5179/07
בפני:
כבוד הנשיאה ד' ביניש
העותר:
עו"ד שאול קוטלר
נ ג ד
המשיבים:
1. רו"ח אמיר גולן
2. כונס הנכסים הרשמי
עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון
מיום 30.5.2007 ברע"א 6795/06, שניתן על ידי כבוד
השופטים
א' גרוניס, מ' נאור, ע' ארבל
בשם העותר:
בעצמו
החלטה
בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים א' גרוניס , מ' נאור ו ע' ארבל ) מיום 30.5.07, שבו נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, שקבע כי יש לבטל שעבוד שנעשה לטובת העותר, שהוא נושה אחיו פושט הרגל, על ביתו של אחיו, מן הטעם שמדובר בהענקה פסולה.
העותר היה נושה רגיל של אחיו, אולם בשלב מסוים שועבד לטובתו בית אחיו, וכך שודרג מעמדו של העותר מזה של נושה רגיל לזה של נושה מובטח. העותר, כך עולה מפסק הדין נשוא העתירה, לא טען כי עם עריכת השעבוד ניתנה על ידו תמורה נוספת. בנסיבות אלה ציין בית המשפט כי מה שארע הוא שחוב רגיל קיים הפך לחוב מובטח, וקבע כי מדובר בפעולה אסורה על-פי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ). לפיכך, דחה בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור שהגיש העותר, ומכאן העתירה לדיון נוסף שבפניי.
לטענת העותר נקבעה בפסק הדין הלכה חדשה וקשה בנוגע ליחס בין סעיף 96 לפקודה העוסק בביטול הענקות ומתייחס, כך טוען העותר, לעסקאות מתנה, עסקאות פיקטיביות או הברחת נכסים פיקטיבית לבין סעיף 98 לפקודה העוסק בהעדפת נושים. העותר מוסיף וטוען, כי נוכח היותו נושה של החייב מן הראוי היה לדון בעניינו בהתאם להוראות סעיף 98 לפקודה, על מגבלת הזמן של שלושה חודשים הקבועה בו לביטול העדפת נושים פסולה, ולא בהתאם לסעיף 96 לפקודה. הקביעה כי ניתן לבחון את עניינם של נושים שניתן שעבוד לטובתם על-פי הוראות סעיף 96 לפקודה, שבו לא מצויה מגבלת הזמן האמורה, מהווה לטענת העותר הלכה חדשה וקשה שמן הראוי לקיים בה דיון נוסף.
דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה כלשהי בנוגע ליחס בין סעיפים 96 ו-98 לפקודה, ועל כן ניסיונו של העותר לשוות לפסק הדין אופי חדשני ותקדימי הינו חסר עיגון כלשהו בפסק הדין עצמו. בית משפט זה קבע בעבר כי:
"עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" (ראו דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן (לא פורסם)).
במקרה דנן ברי כי אין בפסק דין נשוא העתירה קביעה מפורשת וברורה של הלכה כלשהי. לפיכך, אין מתקיימים בפרשה שלפנינו התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון.
אשר על כן, העתירה נדחית.
ניתנה היום, י"א בתשרי התשס"ח (23.9.2007).
ה נ ש י א ה