דנ"א 5668/03 אלי בן חיון נ. דוד לוגסי

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולפיו התקבל ערעורו של המשיב על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ונקבע כי על העותר לפצות את המשיב בגין רשלנות בטיפול ברכבו. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

פסק-הדין נשוא העתירה קצר, והריהו, כמעט במלואו:

בית-משפט השלום באילת קיבל את תביעת [המשיב] ופסק, כי [העותר] – מכונאי שטיפל ברכבו – התרשל בטיפול וגרם לו נזק בסך של 6,280 ש"ח. [העותר] חויב בתשלום הסכום הנ"ל וכן בהוצאות משפט. ערעור [העותר] לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע התקבל, משני טעמים: ראשית, קבע בית-המשפט המחוזי, שהמוסך בו עבד [העותר] הוא בבעלות חברה, שהעסיקה את [העותר] ולא היה מקום להרמת-מסך. שנית, להוכחת הרשלנות היה על [המשיב] להסתמך על חוות-דעת מומחה, ומומחה כזה לא הובא.

מכאן הבקשה למתן רשות הערעור שבפנינו.

החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

ערעור זה בדין יסודו. המתרשל במקרה שלפנינו היה [העותר], אחריותו היא אחריות ישירה ולא היה כלל צורך להרים את מסך ההתאגדות. אף לא נדרש לצרף את החברה, אלא כאחראית שילוחית, לו רצה בכך [המשיב]. אבל, בכך שהחברה לא צורפה אין כדי להשליך על אחריותו הישירה של הגורם לנזק. אין גם לקבל את הטענה, כי לצורך הוכחת הרשלנות חובה הייתה להסתמך על עדות מומחה. במקרה שלפנינו, ביסס בית-משפט השלום את ממצאיו בדבר רשלנותו של [העותר] על דבריו שלו ובכך לא היה יסוד להתערב.

אנו מקבלים איפוא את הערעור, מבטלים את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ומחזירים על-כנו את פסק-דינו של בית-משפט השלום באילת.

מעיון בפסק-הדין נקל להיווכח כי לא נקבעה בו כל הלכה שהיא, ומכאן שדין העתירה להידחות. אמנם, לטענת העותר, "קביעותיו הלאקוניות של ההרכב הנכבד שדן בבקשה לרשות ערעור, משנות לחלוטין הלכות מושרשות היטב של בית-המשפט העליון ועלולות לגרום לערעור של יציבות ההלכה המשפטית"; אלא שעיון בטענותיו המפורטות של העותר מעלה שאין בהן אלא ערעור על האופן שבו יישם בית-המשפט הלכות קיימות על נסיבותיו של המקרה הנתון. לא לכך, כידוע, נועד הדיון הנוסף, שאיננו בבחינת ערעור נוסף על תוצאות פסק-הדין.

העתירה נדחית. העותר ישלם למשיב - שהגיב מיוזמתו לעתירה - הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 5,000 ₪.