דנ"א 5675/12 טו-מז חברה קבלנית בע"מ נ. עיריית רמת השרון

1.

לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 9.7.2012 בע"א 8958/10. בפסק הדין נתקבל ערעור המשיבות על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ונקבע כי המשיבות אינן חייבות לפצות את העותרת בגין שווי קרקע, שהופקעה ממנה לייעוד ציבורי וייעודה שונה כעבור מספר שנים לבנייה למגורים. בנסיבות המקרה שנדון בפסק הדין מדובר היה בקרקע, שהועברה לידי צדדים שלישיים במסגרת תכנית איחוד וחלוקה. פסק הדין נשוא העתירה ניתן מפי השופטת ד' ברק-ארז , אליה הצטרפו בהסכמה השופטים א' חיות ו י' עמית .

2.

בשנת 1976 רכשה העותרת חלקת מקרקעין ברמת השרון, שייעודה התכנוני היה למגורים. בשנת 1983 פורסמה תכנית מפורטת, שניזומה על ידי המועצה המקומית רמת השרון (להלן: המועצה ), ולפיה שטחים מתוך החלקה שרכשה העותרת הוקצו לייעוד ציבורי. ביום 1.12.1985 הועברו שטחים אלה (כשתי חלקות שנוצרו מתוך החלקה אותה רכשה העותרת) על שם המועצה באמצעות שטר מכר ללא תמורה, שעליו חתמה העותרת. בשנת 1999 פורסמה תכנית איחוד וחלוקה, שלפיה שונה ייעודן של שתי החלקות האמורות לייעוד של מגורים. הצורך בשינוי ייעוד זה התעורר, כיוון שהמשיבות נדרשו לפצות בעלי מקרקעין אחרים ברמת השרון, שעליהם ביקשו המשיבות להקים את בית הראשונים של רמת השרון. שתי החלקות, שנרכשו מהעותרת בעסקת המכר ללא תמורה, הועברו, אפוא, לבעלי מקרקעין אחרים כקרקע חלופית לקרקע, שעליה הוקם בית הראשונים.

3.

בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת העותרת, שהוגשה בשנת 2006, וקבע כי העברת שתי החלקות, שהיו בבעלות העותרת, למועצה מהווה הפקעה ללא תמורה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי הייעוד הציבורי שבשמו הופקעה הקרקע נזנח כדי לבצע את עסקת החלפת הקרקעות. כמו כן, נדחתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי טענת השיהוי שהעלו המשיבות. לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי על בטלות ההפקעה. אולם, משלא היה ניתן עוד להשיב את הקרקע לעותרת, הורה בית המשפט המחוזי למשיבות לפצותה בסך של כ-6 מיליון ש"ח.

4.

פסק הדין העיקרי בערעור ניתן, כאמור, מפי השופטת ברק-ארז . בפסק דינה קבעה השופטת ברק-ארז כי מן הראוי היה לדחות את תביעתה של העותרת מטעמים של שיהוי ומניעות. זאת, כיוון שהעותרת לא הגישה בזמנו כל התנגדות לתכנית האיחוד והחלוקה, שעל-פיה בוצעו חילופי המקרקעין. בניגוד לבעלי קרקעות אחרים במצבה, שאף מהם הופקעו מקרקעין לצורך ביצוע החילופין, העותרת אף לא עתרה נגד התכנית בסמוך לאחר אישורה בשנת 1999. תביעתה של העותרת הוגשה רק בשנת 2006 סמוך לתום תקופת ההתיישנות.

הקביעה בפסק הדין נשוא העתירה בדבר המניעות הפועלת נגד בעל מקרקעין המבקש לתקוף תכנית, על אף שלא השתתף בהליך התכנוני, התבססה על חובת ההגינות שחלה על האזרח במערכת היחסים עם הרשות השלטונית ועל תפקידו של הליך ההתנגדות במסגרת דיני התכנון והבנייה. כן עמדה השופטת ברק-ארז על הכללים לעניין שיהוי שנקבעו בתקנות 3 ו-4 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. בהקשר זה ציינה השופטת ברק-ארז

כי מחוקק המשנה הגביל את משך הזמן בו ניתן לתקוף את החלטותיהן של רשויות התכנון. זאת, נוכח השפעת החלטות אלה על צדדים שלישיים רבים ומעמדן המשפטי של התכניות המאושרות על ידי רשויות התכנון כדין לכל דבר ועניין. במיוחד הדגישה השופטת ברק-ארז את מעורבות העותרת בהליכים התכנוניים מאז רכישת המקרקעין על ידה בשנות השבעים של המאה הקודמת. מעורבות זו והיותה של העותרת חברה, שהוקמה מלכתחילה לתכלית עסקית של רכישת מקרקעין, הביאו לדחיית טענתה לפיה לא ידעה כלל מה מצבן התכנוני של החלקות שהופקעו ממנה.

נוכח חלוף הזמן מאז אישור תכנית האיחוד והחלוקה, הסתמכות המועצה וצדדים שלישיים על התכנית ומחדלה של העותרת להביא את הסתייגויותיה מהתכנית בפני מוסדות התכנון, כמו גם השתהות העותרת בהגשת תביעתה, נקבע בפסק הדין נשוא העתירה כי העותרת מנועה מלתבוע פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב אישור התכנית.

בנוסף, עמדה השופטת ברק-ארז בפסק דינה על כך שאף בהעדר חובה מפורשת לעשות כן, מן הראוי להודיע לבעלים המקוריים של מקרקעין שהופקעו על תכנית איחוד וחלוקה מחדש של אותם מקרקעין. כמו כן התייחסה השופטת ברק-ארז בפסק דינה למגבלות אפשריות על "ניוד" קרקעות, שהופקעו לצרכי ציבור, במסגרת הליך של איחוד וחלוקה מחדש.

5.

השופטים א' חיות ו י' עמית הצטרפו בהסכמה לפסק דינה של השופטת ברק-ארז , בכל הנוגע לדחיית תביעתה של העותרת מטעמים של מניעות ושיהוי. שני השופטים לא נקטו עמדה ביחס ליתר השאלות, שאליהן התייחסה השופטת ברק-ארז , בכל הנוגע להליך האיחוד והחלוקה.

6.

בעתירתה לדיון נוסף טוענת העותרת כי בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה. נטען, כי לפי ההלכה החדשה זכותו הקניינית של בעל מקרקעין מופקעים להשבת המקרקעין שהופקעו ממנו, אם נזנחה מטרת ההפקעה וייעוד הקרקע שונה לייעוד פרטי שאין להפקיע בגינו, תלויה בהגשת התנגדות על ידו במסגרת הליכי התכנון, שבהם נקבע שינוי הייעוד. העותרת עומדת בעתירתה על מעמדה החוקתי של זכות הקניין הפרטי ועל הוראות סעיפים 195 ו-196 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ), המסדירות את זכות ההשבה של מקרקעין שהופקעו לפי חוק התכנון והבניה. לטענתה, פסק הדין נשוא העתירה מציב לזכות זו, שהיא חלק מהזכות החוקתית לקניין, חסמים דיוניים, שאין להם תימוכין בלשון החוק. העותרת מוסיפה עוד כי סעיף 100 לחוק התכנון והבניה מייעד את ההליך ההתנגדות למי ש"רואה את עצמו נפגע על ידי תכנית". אולם, כך ממשיכה העותרת וטוענת, הפעולה של שינוי יעוד הקרקע שהופקעה אינה כלל "פגיעה" בבעליה המקוריים של הקרקע, שכן היא מקימה לו את הזכות להשבת הקרקע. עוד מוסיפה העותרת, כי תובענה כספית נגד רשות בשל התעשרות שלא כדין אין בה כדי לפגוע בהסתמכות כלשהי או בצדדים שלישיים.

7.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. גם אם נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה כלשהי, הרי אין היא נוגעת לכל המצבים בהם תקום חובת השבה של מקרקעין מופקעים. היא אף אינה חלה בהכרח על תביעות לפי סעיפים 195 ו-196 לחוק התכנון והבניה. זאת, משום שבפסק הדין לא נדונה כלל שאלת היחס בין תביעות לפי הסעיפים האמורים לבין אי-הגשת התנגדות במועד על ידי בעליה המקוריים של הקרקע המופקעת. בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעו, אפוא, כל חסמים דיוניים להגשת תביעות לפי סעיפים 195 ו-196 הנ"ל. הכרעתו של בית משפט זה בדבר שיהוי העותרת באי-הגשת התנגדות התבססה על כך שבמקרה דנא מדובר היה בתכנית לאיחוד וחלוקה, שבה נקבע מפורשות כי המקרקעין שהופקעו מהעותרת יועברו לידי צדדים שלישיים. זהו אף הרציונל שביסוד הקביעה בדבר הסתמכות המועצה וצדדים שלישיים על התכנית. זאת ועוד, השופטים חיות ו עמית נמנעו במפורש מלעסוק בסוגיות אליהן התייחסה השופטת ברק-ארז בנוגע לתוכניות איחוד וחלוקה. לפיכך, ברי כי לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה כלשהי בסוגיות אלה. בנסיבות אלה המקרה שלפנינו אינו מעורר סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית רחבה, המצדיקה את קיומו של ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

8.

אשר על כן, העתירה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.