דנ"א 5813/98 לאה ג'ון נ. מאור - חברה לדלק בע"מ

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופטים א' מצא, י' טירקל וי' אנגלרד) מיום 2.9.98, בע"א 8034/95.

1.יצחק ג'ון ז"ל (להלן: "המנוח") וחברות שבשליטתו חבו כסף למשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה"). המשיבה הגישה נגד המנוח בקשה ללשכת ההוצאה לפועל לביצוע שיק ושטר, ובמסגרת זו ביקשה וקיבלה צו לעיכוב יציאתו של המנוח מן הארץ. במהלך חודש מאי 1993 ביקש המנוח לצאת לחוץ לארץ, על מנת לגייס שם כסף לתשלום חובו למשיבה. המשיבה התנתה את הסכמתה ליציאת המנוח מן הארץ במתן ערבויות שיבטיחו את שובו של המנוח לארץ לא יאוחר מיום 15.6.93. ערבויות כאמור אכן ניתנו: העותרים (אשת המנוח ואחיו) חתמו כערבים על שטר חוב שנעשה על ידי אדם שלישי לפקודת המשיבה וביום 23.5.93 חתם העותר מס' 2 (להלן: "העותר") על כתב ערבות (שנוסח לפי הנחיות המשיבה) ועל שטר משכון. למחרת חתימת כתב הערבות בוטל בהסכמה צו עיכוב היציאה מן הארץ והמנוח נסע לחו"ל. המנוח לא שב לארץ עד יום 15.6.93 (המועד שנקבע בכתב הערבות). ככל הנראה, התכוון לשוב לארץ עד יום 15.7.93, אלא שביום 1.7.93, בעודו שוהה בחוץ לארץ, נספה המנוח בתאונה. לאחר מותו הובא לקבורה בישראל.

2.המשיבה פתחה בהליכי מימוש משכון נגד העותר בלשכת ההוצאה לפועל. במסגרת הליכים אלה מונה המשיב 2 (להלן: "המשיב") ככונס נכסים למימוש המשכון. העותרים פנו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בהמרצת פתיחה בה ביקשו להצהיר, כי הערבויות שנתנו למשיבה, לרבות המישכון, בטלות. בית המשפט המחוזי נענה לבקשה . בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי, כי התחייבותו העיקרית של המנוח היתה לשוב לארץ ומועד החזרה היה משני לעניין זה, וכי הואיל והמשיבה לא פעלה למימוש הערבות לאחר חלוף המועד שנקבע לשובו של המנוח ובטרם "שב" המנוח לארץ, אין היא רשאית לעשות כן לאחר שנפטר והובא לקבורה בארץ.

3.המשיבים ערערו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ערעורם התקבל. בית משפט זה קבע (בדעת רוב: כב' השופט א' מצא, עמו הסכים כב' השופט י' אנגלרד). כי ההתחייבות שנתנו העותרים אינה "ערבות" או התחייבות לשיפוי", כפשוטם של מושגים אלה, אלא הסדר מעורב, הממזג בין השתיים. לעניין זה הבחין בית המשפט בין התחייבותו העיקרית של המנוח כלפי המשיבה - התחייבות לפרוע את חובותיו, לבין התחייבותו המשנית, הטפלה להתחייבותו העיקרית - לשוב לארץ עד למועד שנקבע. לשיטת בית המשפט, הגם שהערבות שניתנה התייחסה לחיוב המשני, הרי משהופר החיוב המשני הועמדה למימוש ערבותם של העותרים לחיוב העיקרי. בית המשפט הוסיף וקבע, כי התחייבותם של העותרים היא איפוא

"התחייבות לערבות" או "ערבות על תנאי", הנכנסות לתוקף עם אי-שובו של המנוח לארץ במועד שנקבע לכך. בהסתמך על הגדרה זו, קבע בית המשפט, כי משנמנע המנוח לשוב לארץ עד 15.6.93 הועמדה למימוש התחייבותם של העותרים. עוד קבע בית המשפט העליון, כי העובדה שלאחר מועד זה נפטר המנוח והובא לקבורה לארץ אינה מפקיעה את התחייבותם של העותרים. שכן הוראת הפקיעה בכתב הערבות נועדה למקרה, בו, חרף הפעלת הערבות, הושב המצב לקדמותו, במובן זה, שהחייב העיקרי - המנוח, שב לארץ וניתן להיפרע ממנו. מקרה זה לא התקיים, לשיטתו של בית המשפט העליון, בנסיבות בהן הובאה גופת המנוח לארץ, שעה שברור שאין בכך לשפר את מצבה של המשיבה או לאפשר לה להיפרע מן המנוח. כב' השופט י' טירקל (בדעת מיעוט) סבר, כי מועד חזרתו של המנוח לארץ נדחה בהסכמה, וכי פטירתו עובר למועד הנדחה הפקיעה את תוקפם של מסמכי הערבות. זאת ועוד: אפילו תאמר, כי המשיבה לא הסכימה לדחיית מועד שיבתו של המנוח, הרי לשיטתו של כב' השופט טירקל, עשתה המשיבה שימוש לרעה בזכותה מכח מסמכי הערבות, וניסתה להשיג יתרון שאינה זכאית לו - שכן מסמכי הערבות נועדו להבטיח את שובו של המנוח לארץ - אך לא את פרעון חובותיו בכל תנאי. בשולי פסק דינו הוסיף כב' השופט טירקל וקבע, כי אילו היה המנוח חוזר לישראל במועד בו תכנן לחזור, ואילו היתה המשיבה תובעת את מימוש הערבות לאחר שהמנוח לא שב לארץ במועד הנקוב בכתב הערבות, היה בית המשפט עושה שימוש בסמכותו הטבועה ומאריך את המועד הנקוב בכתב הערבות עד לשובו של המנוח.

4.מונחת בפני עתירה לדיון נוסף בפסק דין זה. לטענת העותרים, חברו במקרה דנן נסיבות אישיות וטראגיות, שאלות משפטיות ייחודיות והשלכות פרקטיות. לטענתם, בצד המשא הכספי הכבד בו חוייבו לשאת בעקבות פטירת המנוח, יקירם, פסק בית המשפט העליון הלכות חדשות ועקרוניות הנוגעות למהותם של מסמכים דוגמת כתב הערבות נשוא ההליך - מסמכים המנוסחים ונחתמים (לגירסת העותרים) כעניין של יום ביומו. למעלה מן הטענות הללו, טוענים העותרים, כי משנפטר המנוח ועזבונו בא בנעליו, פקעה הערבות, שכן כעת יכולה המשיבה להיפרע מן העיזבון ומתייתר הצורך בקיום הערבות. העותרים ממשיכים וטוענים, כי כתוצאה מפסק הדין נשוא העתירה שופר למעשה מצבה של המשיבה (מעבר לציפיותיה ולהסכמת הצדדים), שכן כעת היא יכולה להיפרע הן מן העיזבון והן מן העותרים.

5.המשיבים מתנגדים לקיומו של דיון נוסף. לטענתם, מבקשים העותרים לקיים ערעור נוסף - ולא דיון נוסף, שכן אין בידי העותרים להצביע על כל חידוש, חשיבות או קשיות שיש בהם כדי להצדיק את קיומו של דיון נוסף. באשר לנסיבות הקשות, טוענים המשיבים, כי הללו הן נחלת כל ערב - בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק הערבות, התשכ"ז1967-. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי דוקא החלטה המפטירה ערב מחיוביו עם פטירת החייב העיקרי היא שהיתה פוגעת פגיעה של ממש בחיי המסחר. ממילא, מוסיפים המשיבים, ניתן להתנות על הוראות חוק הערבות, וכל צד יכלכל את צעדיו ויקבע את התחייבויותיו לפי הבנתו.

6.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות. סעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (שעניינו דיון נוסף) קובע:

"נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון,או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש,

לדעתם, מקום לדיון נוסף."

פסק הדין נשוא העתירה שבפני אינו סותר הלכה קודמת של בית המשפט העליון. הוא אף אינו קובע הלכה חדשה. עניינו הוא בפרשנות הסכם שנכרת בין הצדדים - פרשנות המתבססת על עקרונות פרשנות מקובלים ומתייחסת ללשון הספציפית, לתכלית הספציפית ולנסיבות הספציפיות שהיו בפני בית המשפט. מלאכת הפרשנות שנעשתה במקרה זה אינה חורגת מן המלאכה הנעשית כעניין שביום יום בבית משפט זה, כמו גם בכל בית משפט אחר בכל ערכאה: החלת עקרונות כלליים ברורים וידועים על נסיבות עובדתיות פרטניות ומשתנות. מטבע הדברים גלומות בפסק הדין חשיבות וקשיות - אלא שחשיבות וקשיות אלו נוגעות, בעיקרן, לצדדים להליך, ואין הן נחלת הכלל. גם בכך אין פסק הדין שבפני נבדל מכל פסק דין אחר - שהדיון בו נשלם משעה שבית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים, פסק בו (וראו, לעניין זה: דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום בע"מ נ' מדינת ישראל , טרם פורסם).

העתירה נדחית. העותרים יישאו בהוצאות המשיבים בסך כולל של 10,000 ש"ח.