דנ"א 5974/01 יהודית דגני נ. ד"ר חיים קופלמן

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון, שלפיו התקבל ערעורם של המשיבים ובוטלה החלטת בית המשפט המחוזי לאשר לעותרת עשיית שימוש חורג (למגורים) במבנה המצוי על קרקע חקלאית. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה (המשיבה 2) דחתה את בקשת העותרת לקבלת היתר לשימוש חורג למגורים במבנה ישן המצוי על קרקע חקלאית. החלטת הוועדה נומקה בכך שהשימוש החורג מהווה "סטייה ניכרת" ובכך שמדיניות הוועדה היא להימנע מלהתיר שימוש למגורים באזור חקלאי מבלי שבוצע הליך ראוי של הגשת תכנית שתיעשה מתוך ראייה תכנונית כוללת של האזור כולו. בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים, שלפניו עתרה העותרת נגד ההחלטה, קיבל את עתירתה וביטל את החלטת הוועדה המחוזית. הכרעתו התבססה על התשתית העובדתית שלא הייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים, לפיה המבנה מצוי על קרקע שהוכרזה כקרקע חקלאית בלא שקיימת לגביה כל תכנית מיתאר. בית המשפט קבע, כי בהיעדר תכנית החלה על הקרקע, אין לראות בשימוש המבוקש שימוש חורג כמובנו בסעיף 146 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה1965-, המהווה "סטייה מתכנית".

בית המשפט העליון קיבל את ערעורם של המשיבים, ביטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי והחזיר על כנה את החלטתה של הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה. בפסק-דינו נקבע, כי "בהיעדר תכנית שחלה על הקרקע, אין מוסדות התכנון מוסמכים ליתן היתר לשימוש חורג וגם לא היתר לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית". בית המשפט ציין כי "גם במצב בו מדובר בשימוש חורג שאינו מהווה סטייה ניכרת, לא ניתן לתת היתר לשימוש חורג כאשר לא קיימת תכנית".

בעתירתה לקיום דיון נוסף טוענת העותרת, וזאת לראשונה, כי על הקרקע נשוא העתירה חלות שתי תכניות: תכנית מיתאר ארצית (תמ"א 31) וכן תכנית מפורטת. מכאן עולה, לטענתה, שפסק-דינו של בית המשפט העליון התבסס על הנחה עובדתית שגויה, היינו שעל הקרקע לא חלה תכנית כלשהי. טענה זו אינה מקימה עילה לקיום דיון נוסף. הלוא תכליתו של הדיון הנוסף אינה לשמש ערכאת ערעור נוספת על החלטותיו של בית המשפט העליון (ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, 101); על כן, אפילו היה מתברר כי הערכאות הקודמות טעו בהנחותיהן העובדתיות, אין בכך בלבד כדי להצדיק קיום דיון נוסף (השווה דנ"א 516/91 איתן בנדרלי נ' קרן גימלאות , פ"ד מה(3), 365, 363-362). יתרה מזאת, שאלת השימוש במבנה בנסיבות בהן קיימת תכנית מיתאר החלה על הקרקע, כלל לא נדונה בפסק הדין שלערעור, שכן לפניו לא חלקה העותרת על היעדרה של תכנית מיתאר תקפה; ומשלא נדונה, פשיטא שאין מקום להעמידה לדיון נוסף.

גם טענתה הנוספת של העותרת, לפיה קבע בית המשפט במשתמע הלכה כי תמ"א 31 אינה בגדר תכנית לצורך סעיף 146 לחוק, דינה להידחות. בהיעדר טענה לפניו מצד העותרת באשר לתמ"א 31, לא התייחס בית המשפט כלל לעניין זה בפסק-דינו, ומכאן שלא קבע לגביו כל הלכה. את החלטתו יש לקרוא על רקע התשתית העובדתית המוסכמת שהונחה לפניו על-ידי הצדדים, וככזו אין היא מצדיקה דיון נוסף.

העתירה נדחית. העותרת תשלם למשיבים את הוצאותיהם בסך 10,000 ש"ח.