דנ"א 605/14 זאב מנגל ו 217 אחרים נ. מדינת ישראל - משרד האוצר

1.

שתי בקשות שאוחדו לקיום לדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה ב-ע"א 7686/12 מדינת ישראל נ' רובינסון (13.1.2014) (מפי השופט א' רובינשטיין , בהסכמת המשנה לנשיא מ' נאור והשופטת ע' ארבל )(להלן פסק הדין ).

2.

מוקד התיק נושא הבקשות לדיון נוסף היא פרשנותו של "הסכם השילומים" שנחתם בין ממשלות ישראל וגרמניה בשנת 1952, והשפעתו על קבוצת ניצולי שואה המוכרת כ"ילדי טהרן". הסכם השילומים הסדיר פיצוי ששולם מגרמניה לישראל שמטרתו היתה "לסייע, לשקם וליישב מחדש את הפליטים שהגיעו כתוצאה ממעשיהם של הנאצים" (ראו פסקה ל"ח לפסק הדין). בתוך המתיישבים השונים נמנו המבקשים – "ילדי טהרן" – שהם קבוצת ניצולי שואה שברחה עם פרוץ המלחמה לפולין, הוגלתה בידי הצבא הסובייטי, ובהמשך הגיעה ארצה בשנת 1943 בשתי קבוצות שמנו 860 ו-100 ילדים.

3.

טענת המבקשים היתה ונותרה לאורך ההליכים בתיק, כי הסכם השילומים חסם את דרכם של אזרחים ישראלים נרדפים וקרבנות הנאצים, מתביעת פיצויים ישירה כלפי ממשלת גרמניה, וכי בכך למעשה נטלה על עצמה הממשלה את החובה לפצות בעצמה את נרדפי הנאצים שהפכו לאזרחיה. לשיטתם, בתקבולי הפיצוי שהועברו לממשלת ישראל גלומה התחייבות כספית לתשלום פיצויים אישיים אשר מגיעים להם ישירות מגרמניה.

4.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי קבע כי ההתחייבות לשיקום הניצולים נעשתה בידי המדינה ועל כן היא חבה בפיצוי כספי למבקשים. על הכרעה זו הוגש לבית משפט זה ערעורה של המדינה (וכן ערעור שכנגד). בהליך הערעור, בוטל פסק הדין של בית המשפט המחוזי ונתקבלה עמדת המדינה.

5.

במסגרת פסק הדין, נדרש בית משפט זה לפרשנותו של הסכם השילומים. המונח שפרשנותו נדרשה היה "יישוב מחדש" שנלקח מפרק המבוא בהסכם השילומים. טענת המבקשים היתה כי המבוא להסכם השילומים קובע מפורשות את התחייבותה של המדינה ומציב יעד מפורש לכספי השילומים, שהוא הושבה מחדש ושיקום של הניצולים. לשיטתם, כל אחד מהם זכאי לחלקו היחסי מתוך הפיצוי שנתקבל מגרמניה. טענה זו לא נתקבלה. מסקנתו הפרשנית של בית משפט זה היתה כי לנגד עיניה של ממשלת ישראל עמד הצורך בחיזוק כלכלתה של המדינה שהיתה אז בראשיתה, וכי לניצולים אשר ביקשו לתבוע פיצויים אישיים נפתחו מסלולים אחרים כגון חוק נכי רדיפת הנאצים, התשי"ז-1957. בית המשפט מצא כי כספי השילומים ניתנו לממשלת ישראל באופן קולקטיבי לשם הגשמת יעדים חברתיים, ולא נועדו לפיצוי אישי של ניצולי השואה. לפיכך נקבע, כי הסכם השילומים אינו מקים לניצולי השואה עילת תביעה אישית, ובהתאם, נתקבל ערעור המדינה.

הבקשות

6.

בבקשות נטען, כי פרשנותו של בית משפט זה אינה עולה בקנה אחד עם תוכנו ומטרתו של הסכם השילומים, כמו גם עם נסיבות עריכתו. כן נטען, כי מדובר בעניין עקרוני בעל חשיבות חברתית והיסטורית; כי תביעת ניצולי שואה נגד המדינה בהיקף הנוכחי אינה עניין של מה בכך; וכי הדבר מצדיק דיון מקיף ורחב כדי לעשות צדק וליישב חשבון היסטורי משפטי ומוסרי עם המדינה. אשר לפרשנות הסכם השילומים נטען, כי היא לא נבחנה בעבר, וכי מדובר בהלכה חדשה. בנסיבות אלה, נטען, כי הבקשות מצדיקות דיון נוסף של בית משפט זה.

דיון והכרעה

7.

אין בידי להיעתר לבקשות לקיום דיון נוסף. לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הרשות לדיון נוסף תינתן רק במקרים שבהם פסק בית המשפט העליון הלכה חדשה, הסותרת הלכה קודמת של בית המשפט העליון או הלכה שמפאת קשיותה או חידושה ראוי כי תידון בדיון נוסף.

8.

פסק הדין נושא הבקשות נדרש בהרחבה למהותו של הסכם השילומים. במסגרת זו נסקרה באריכות ההיסטוריה של התקופה בה נחתם ההסכם. סקירה זו נעשתה באזמל היסטורי ובזהירות הראויה, במטרה להבין את מצב הדברים במשקפי אותם הימים בהם נערך הסכם השילומים. במסגרת זו בית המשפט נדרש לדיונים שנערכו בכנסת ישראל על מורכבותם. מסקירה זו למד בית המשפט את הרקע לתכליתו של הסכם השילומים. על יסוד רקע זה נדרש בית המשפט לסעיפי ההסכם, מהם למד כי כספי השילומים יועדו לצרכי המדינה הצעירה שהתמודדה עם עליה בהיקפים נרחבים. דברים אלו גובו גם בסקירת כתביהם של מלומדים שונים אשר נלמד מהם שהצורך בקבלת כספי השילומים נתפס אז כצורך קיומי להצלת כלכלתה של ישראל, ובהתאם, הוא יועד לאוצר המדינה ולא לפיצוי אישי לניצולים. מסקנה דומה עלתה גם מעיונו של בית המשפט בדוח "ועדת דורנר" שהוקמה בשנת 2008 ועסקה בצרכי הסיוע לניצולי שואה. בית המשפט אף ציין, כי העמדה לפיה כספי השילומים לא נועדו לצרכים קונקרטיים של הניצולים אלא לצרכי המדינה הצעירה – ובכללם יישובם של הניצולים – כבר הוכרעה ונתקבלה בפסיקתו של בית משפט זה. עוד נדרש בית המשפט לעדויות המומחים אשר נשמעו בבית המשפט קמא. בהקשר זה הבחין בית המשפט בין עמדה ערכית-ציבורית שייתכן שהיא ראויה, לבין העמדה העולה מהסכם השילומים כפי שנרקם על-ידי ממשלת ישראל בשנות החמישים של המאה הקודמת. סקירה מקיפה זו הביאה את בית המשפט, כאמור, למסקנה לפיה הסכם השילומים אינו מקים לניצולי השואה עילת תביעה אישית, ובהתאם קיבל את ערעור המדינה.

9.

בנסיבות אלה, כאמור, אין בידי להיעתר לבקשות לקיום דיון נוסף. אכן, קשה לנתק את הדיון הפרשני באשר להסכם השילומים מן הדיון הערכי והמוסרי באשר לצרכיהם של ניצולי השואה. דומה כי קיימת תמימות דעים באשר לחשיבות הסיוע לדור הניצולים, אשר זעקתם נשמעת בקול צלול מבעד לכתבי הטענות. קריאה זו לסיוע לניצולי השואה נשמעה כבר בימים ההם, שעה שהסכם השילומים נערך ונחתם.

לימים, קריאה זו הבשילה לכדי הצעת חוק נכי רדיפת הנאצים, תשי"ז-1957 שבהמשך הפכה לחוק. אמנם, לא היה סיפק בידו של חוק זה כדי להשוות את מצבו של הניצול הישראלי למצבו של ניצול שאינו ישראלי (שזכויותיו לתבוע סכומים מגרמניה לא נפגעו בעקבות הסכם השילומים). פגיעה זו בזכויותיהם של ניצולי השואה נדונה בשורה של פסקי דין בבית משפט זה, ובהתאם נערכו תיקונים בחוק. אך הדיון הציבורי הנרחב בנושא נמשך ושב לכנסת ישראל. בתחילת שנת 2007 פורסם חוק הטבות לניצולי שואה, תשס"ז-2007 אשר במרכזו עמדו צרכיהם וזכויותיהם של ציבור ניצולי השואה. בשנת 2008 פורסם חוק נוסף שעסק בהגדלת גמלאות הבטחת הכנסה לקשישים ניצולי שואה אשר ביקש גם הוא להיטיב עם ציבור הניצולים.

10.

הדאגה ההולכת וגוברת לניצולי השואה נסקרה בהרחבה בפסק הדין נושא הבקשות לדיון נוסף והתמונה העולה מכך היא חיובית. אין כמובן בדברים אלה כדי להביע עמדה באשר ל"סבירות" הטיפול בניצולי השואה, אלא כדי לשקף תמונה שלמה וברורה באשר לטיפול בזכויותיהם. מעבר לאותה מגמה חיובית שצוינה, עולה ההבחנה הברורה בין היעדר זכויות אישיות לניצולי השואה מכוח הסכם השילומים, לבין מנעד זכויותיהם מכוח דברי חקיקה אחרים. מצב דברים זה, אפוא, אינו מצביע על הלכה חדשה שמפאת קשיותה או חידושה ראויה היא כי תידון בדיון נוסף. היותו של הנושא חשוב ורגיש היא בבחינת מושכלות ראשונים, אולם בכך אין כדי לקיים את אמות המידה הדרושות לשם קיום דיון נוסף. שופטי ההרכב בפסק הדין נושא הבקשות היו תמימי דעים הן באשר לתוצאה, הן באשר לטעמים לה. תוצאה זו, למותר לציין, היא פועל יוצא של פרשנות הסכם השילומים ואינה משקפת מצב ראוי זה או אחר.

11.

בנסיבות אלה, הבקשות נדחות בלא צו להוצאות.