פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"א 629/03
בפני:
כבוד השופט א' מצא
המערערים:
1. יפה
מרקוביץ
2. אברהם לוי
3. עליזה לוי
נ ג ד
המשיבים:
1. משה בן דוד
2. רלי בן דוד
עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון
מיום 17.12.02 ברע"א 876/02 שניתן על-ידי כבוד
השופטים ד' דורנר, ד' ביניש וא' ריבלין
בשם העותרים: עו"ד י'
אבישי, עו"ד ע' גבאי
בשם המשיבים: עו"ד ב'
גבעתי
החלטה
עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולפיו התקבל ערעורם של המשיבים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אשר הורה על פינויה של המשיבה 2 מדירת מגורים שבבעלות העותרים ושבה מחזיק אביה (המשיב 1) כדייר מוגן. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.
בפסק-הדין שלערעור נדונה השאלה, אימתי שיבת בנו הבוגר של דייר מוגן לדירת הורהו - לאחר ששנים קודם לכן העתיק את מגוריו למקום אחר - עשויה להיחשב כהפרת התחייבות הדייר, בחוזה השכירות, שלא להרשות לאחר להשתמש בדירה. בפסק-הדין שלערעור נקבע שעל נסיבות המקרה הנדון חלה הילכת ע"א 4100/97 רינדר ואח' נ' ויזלטיר , פ"ד נב(4) 580 (להלן: הילכת רינדר ), ולפיה תנאי מעין זה בחוזה השכירות "מופנה אך ורק כלפי אנשים הזרים לדייר ולא כלפי קרוביו שחוק הגנת הדייר מכיר בזכויותיהם", וזאת בכפוף לחובת תום-הלב ( שם , בעמ' 587).
בעתירתם לדיון נוסף טוענים העותרים, כי בחלקו האחד מאמץ פסק-הדין שלערעור "באורח אוטומטי" את הילכת הרוב בפרשת רינדר , ללא דיון בדעת המיעוט שהובעה באותה פרשה; ואילו בחלקו האחר קובע הוא מבחנים חדשים להגדרת דרישת תום הלב, שהלכה למעשה מביאים לביטולה של הילכת רינדר . כן משיגים העותרים על האופן, שבו יושמו מבחני תום-הלב שנקבעו על עובדות המקרה, וזאת על רקע קביעתן של שתי הערכאות הקודמות כי הבת נהגה בחוסר תום-לב, וכי הרצון לקנות מעמד של דיירת מוגנת הוא שהדריכה, לאמיתו של דבר, בשובה לדירת מגורי אביה.
עיינתי בטענות העותרים ובתגובת בא-כוח המשיבים ומסקנתי היא כי בעתירה אין כל ממש. הילכת רינדר קבעה כי שיבת בן בוגר לבית הוריו, הנעשית בתום-לב, אינה מהווה הפרה של הסעיף המגביל בחוזה השכירות המוגנת. ואילו בפרשתנו הוגדרו המבחנים שעל-פיהם עשוי בית-המשפט להגיע למסקנה שדרישת תום הלב התקיימה. בקביעת מבחנים כאמור אין משום שינויה של הילכת רינדר - ו לא כל שכן משום ביטולה - אלא אך משום פיתוח טבעי של ההלכה אשר אינו מצדיק קיום דיון נוסף. אכן בפרשת רינדר הובעה דעת מיעוט, אך אין צורך לומר, כי קיומה של דעת מיעוט בפסק-דין קודם אינו מקים עילה לקיומו של דיון נוסף. יתר טענותיהם של העותרים, בדבר יישום מבחני תום-הלב במקרה הנדון, אינן אלא טענות ערעוריות; וכידוע, לא לשם בחינת טענות מסוג זה נועד הדיון הנוסף.
העתירה נדחית. העותרים ישלמו למשיבים את הוצאות העתירה בסך 20,000 ש"ח.
ניתנה היום, כ"ח בתמוז תשס"ג
(28.7.03).
ש ו פ ט