דנ"א 6350/99 עיריית אשקלון נ. מרינה אשקלון 1992 שותפות מוגבלת

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית משפט זה בע"א 6032/97, שניתן ביום 7.9.99 על ידי כבוד השופטים מ' אילן, ט' שטרסברג-כהן וי' טירקל.

1.העותרות ביקשו להקים מרינה באשקלון. לגבי השטח המיועד הוגשה תוכנית מפורטת שמספרה 25/165/03/4 ( להלן: תוכנית 25 ). עוד טרם שתוכנית זו קיבלה תוקף, נחתם הסכם בין העותרות 1 ו3- למשיבה בעניין הקמתה של המרינה ( להלן: ההסכם ). בסעיף 9.4 להסכם נקבע:

"למען הסר כל ספק, מוצהר מותנה ומוסכם בזאת במפורש כי על היזם (המשיבה בענייננו - ת"א) לא יוטל כל היטל השבחה בגין זכויות הבניה שינתנו לו על פי הסכם זה, ויראו את התשלום המשתלם על ידי היזם על פי הוראות סעיף 7.1 דלעיל ככולל אף היטל השבחה".

לאחר חתימת ההסכם, המשיבה יזמה תוכנית חדשה שמספרה 179/03/11 ( להלן: תוכנית 179 ). תוכנית זו העניקה לה זכויות רחבות בהרבה מאלה שבתוכנית 25. עיקר השוני מתבטא בכך, שתוכנית 179 חילקה את השטח למספר חלקות קטנות שמותרת עליהן בניה, והן נוחות הרבה יותר לשיווק.

המשיבה נדרשה לשלם היטל השבחה בגין תוכנית 179. בין העותרות 1 ו3- למשיבה התגלעה מחלוקת לגבי השלכתו של סעיף 9.4 הנ"ל על תשלום היטל ההשבחה בגין תוכנית זו. מחלוקת זו התמקדה בשאלה, האם סעיף 9.4 מכוון להיטל הנובע מתוכנית 25 בלבד, או שמא תחולתו היא אף על ההיטל הנובע מתוכנית 179. המשיבה גרסה, כי סעיף 9.4 חל גם על היטל הצומח מתוכנית 179. לעומתה, העותרות 1 ו3- טענו כי סעיף 9.4 הנ"ל מכוון להיטל הנובע מן ההטבות של תוכנית 25, אשר רק הן היו ידועות ביום חתימת ההסכם, בעוד ההטבות לפי תוכנית 179 מפליגות הרבה מעבר לזכויות בניה אשר הוענקו למשיבה בהסכם.

המשיבה פנתה לבית המשפט המחוזי בעתירה לפסק דין, שיצהיר שאין היא חייבת בתשלום היטל הנוסף כתוצאה מתוכנית 179. בית המשפט המחוזי פסק בעניין זה לטובתה.

2.העותרות הגישו ערעור על פסק הדין לבית משפט זה. בית המשפט מיקד את פסק דינו בפירוש ההסכם. קביעתו היתה, כי לפי אומד דעתם של הצדדים, התמורה שהמשיבה היתה אמורה לקבל לפי ההסכם כוללת בתוכה את היטל ההשבחה הנובע מכל תוכנית מפורטת תקיפה, ובלבד שהיא נעשתה בתקופת ההסכם. לאור זאת, התמורה כוללת אף את ההיטל הנובע מתוכנית 179.

3.על פסק הדין הוגשה הבקשה לדיון נוסף שבפני. העותרות השתיתו את עתירתן על שני אדנים. האחד , ההלכה שיצאה מלפני בית המשפט מעוררת קושי מהותי, שכן נובע ממנה שמעתה והלאה יכולה תמורה חוזית לכלול בחובה תשלומי חובה שהיקפם אינו ידוע במועד כריתת החוזה. מלבד האמור, במצב דברים זה סעיף כדוגמת סעיף 9.4 הנ"ל הופך ל"סעיף פטור" מהיטל השבחה, ובתור שכזה אינו חוקי. זאת ועוד, ההלכה שנפסקה בעניין דנן עומדת בסתירה לפסיקה עקרונית של בית משפט זה, לפיה במקרה שנצמחה למקרקעין השבחה שאינה נובעת דווקא מהגדלת אחוזי בניה, קרי השבחה "בדרך אחרת", חייב בעל המקרקעין בתשלום היטל השבחה (ע"א 458/91 סי אנד סאן ביץ' הוטלס בע"מ נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה תל אביב יפו , פ"ד נג(1) 476).

השני , העותרות טוענות כי נפלה טעות בהנחת התשתית העובדתית, אשר היה בה כדי להוביל את בית המשפט למסקנות שהסיק. טעות זו מונחת בקביעתו של בית המשפט, לפיה תוכנית 25 מעולם לא אושרה למתן תוקף ובמקומה באה תוכנית 179, בעוד ובפועל תוכנית 25 נכנסה לתוקף לאחר כריתת ההסכם. תוכנית זו היא שהקנתה למשיבה את זכויות הבניה אשר הוגדרו בהסכם. המשיבה לא נדרשה לשלם היטל השבחה בגין זכויות אלה, ולטענתן של העותרות בכך מומש סעיף 9.4 להסכם במלואו.

4.המשיב טוען בתגובתו, כי אף אחד מהטעמים שבגינן מבקשות העותרות לקיים דיון נוסף אינו מצדיק את עתירתן. ראשית, בפסק הדין אין משום קביעת הלכה חדשה. הדיון בין הצדדים נסב על פרשנות הסכם ספציפי, הכפוף לנסיבות המיוחדות ששררו לגביו, ובפרשנותו אין כדי ליצור הלכה חדשה או להשליך על מקרים אחרים.

שנית, אשר לתשתית העובדתית, הלכה ידועה ומבוססת היא שאין דיון נוסף מהווה ערכאת ערעור נוספת, וברי הוא כי בית המשפט לא יתערב בדיון נוסף בקביעות עובדתיות של ערכאות קמא.

5.לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות. עיון בפסק הדין אינו מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף, כמשמעו בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-. אשר לתשתית העובדתית, הדין הוא עם המשיבה. הלכה פסוקה היא, כי הדיון הנוסף לא נועד לשמש ערעור נוסף. בד"נ 3379/91 עורך דין רם כספי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) נאמר בעניין זה:

"כל העילות לדיון נוסף מצויות במסגרת ההלכה המשפטית ולא בעובדותיו וממצאיו של פסק הדין ... העילות לדיון נוסף מוגבלות ומצומצמות לעניין ההלכתי שבפסק הדין, ובו בלבד".

לעניין זה ראו גם דנג"צ 4742/93, 4757/93, 4782/93 פרייברג ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' , פ"ד מז(5) 359, 365; ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל ואח' , פ"ד לו(3) 99, 101).

גם לגופו של עניין, אין טענתן של העותרות יכולה לסייע בידן, שכן מסקנתו של בית המשפט לגבי כוונתו של סעיף 9.4 בהסכם לא התבססה על השאלה איזו מבין התוכניות היתה בתוקף, אלא על העובדה כי בלשון ההסכם עצמו לא נקבע באופן ממצה מהו היקף זכויות הבניה שהמשיבה מקבלת מכוחו.

אשר לטענה שפסק הדין כולל הלכה חדשה, או שהוא סותר הלכות קודמות של בית משפט זה, הרי שאף בעניין זה דעתי כדעת המשיבה. פסק הדין מתמקד כל כולו במישור הפרשנות החוזית של הסכם ספציפי אשר היה מונח לפני בית המשפט. העותרות העלו, אומנם, בפני בית המשפט את הטענה כי אין רשות ציבורית מוסמכת לפטור - בענייננו, את המשיבה - מהיטל השבחה. אולם קביעתו של בית המשפט היתה ששאלת ה"פטור" מתשלום היטל השבחה כלל לא התעוררה בנסיבות שהיו לפניו, ולכן לא ראה עצמו נדרש לבחון את הוראות הדין החולשות על מתן "פטור" מעין זה. על פי קביעתו, נתקבלה התמורה אשר הוותה מעין תשלום של היטל ההשבחה בו חבה המשיבה, ולא ניתן למשיבה פטור מתשלום ההיטל. בנסיבות אלה, ברי שאין פסק הדין יכול לבסס הלכה כלשהי בסוגיה אשר במפורש לא נדונה במסגרתו.

אם לגוף העניין ניתן היה להגיע לממצא משפט שונה מזו אליה הגיע בית משפט זה בערעור, אין בכך כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. אף בעניין זה נפנה לדבריו של השופט גולדברג בד"נ 3379/91 הנ"ל:

"הדיון הנוסף אינו ערעור נוסף מבחינת מגמתו העיקרית, כי במרכזו אינה עומדת השאלה אם בית המשפט נהג כהלכה, אלא נבחנת ההלכה המשפטית בתור שכזאת. הדיון הנוסף אינו בא לאפשר למבקש להשיג על תוצאת הערעור, על ידי דיון מחודש, בו יעבור פסק הדין שבערעור תחת שבט ביקורתו של הרכב מורחב".

העתירה נדחית. העותרות ישאו בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ש"ח.