דנ"א 637/04 צדוק מתי נ. צפורה טננבוים

ואלה דברים אמר בית-המשפט בפסק הדין שברע"א 4139/03 ציפורה טננבוים נ' מתי צדוק :

הנפרעת על-פי השיקים המחוללים מסרה את השיקים למשיב לשם גביית תמורתם מן המבקשת, מושכת השיקים. משכשלו ניסיונות המשיב לגבות מן המבקשת את התמורה, החזיר המשיב את השיקים לנפרעת. על יסוד עובדות אלו, עליהן הצהיר מנהל הנפרעת לפני בית-משפט השלום, קבע בית-המשפט בפסק-דינו כלהלן:

"אין מניעה כי למי שאינו הבעלים של שטר, אלא האוחז בו כדין, תהא זכות תביעה על-פי השטר, אולם משאוחדו הזכויות שנית ומשהחזיר צדוק מתי (המשיב) את השיקים לבעליהם, פקעה זכותו על-פי השיקים והוא נעדר עילת תביעה על-פיהם.

מטעם עיקרי זה פסק בית-משפט השלום לדחות את תביעת המשיב נגד המבקשת. בית-המשפט המחוזי הנכבד, שנעתר לערעורו של המשיב, ראה משום-מה להתערב בקביעתו האמורה של בית-משפט השלום. בכל הכבוד אנו סבורים, כי בקביעה האמורה - שעובדתית הייתה מבוססת ומשפטית הייתה נכונה - לא היה כל מקום להתערב.

לאחר שקילת כלל נסיבות העניין הננו מחליטים לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור שהוגש לאחר נטילת רשות כדין ולקבל את הערעור. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מתבטל ופסק-דינו של בית-משפט השלום מוחזר על כנו. המשיב ישלם למבקשת את הוצאות הבקשה וכן שכר-טרחת עורך-דין בשתי הערכאות בסך 50,000 ש"ח.

2.העותר יוצא חוצץ נגד פסק דין זה. סבור הוא כי יש לקיים בו דיון נוסף, וכמה טעמים בפיו: אחד, בית-המשפט חידש הלכה בחורגו מן ההלכה המשפטית המושרשת ולפיה רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן אך במקרים חריגים ומיוחדים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית. שניים, בית-המשפט העניק למשיבה רשות ערעור מבלי לנמק את טעמיו כנדרש. ושלושה, לגופו של עניין חידש בית-המשפט הלכה בדיני שטרות, בקובעו, למעשה, "שהאוחז פיזית בשטרות בהסכמת הבעלים והגובה שטרות אלה בהסכמת ובידיעת הבעלים, אינו 'אוחז' ודין תביעתו להידחות".

3.דין העתירה להידחות. "הלכה" לעניינו של דיון נוסף "חייבת [שתגלה] עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות. (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן , לא פורסם). המעיין בפסק דינו של בית-המשפט העליון שצוטט לעיל במלואו יבחין מייד כי בית-המשפט לא פסק הלכה; אף לא נתכוון לפסוק הלכה; וממילא לא פסק הלכה המצדיקה כי יקוים בה דיון-נוסף. יתרה מכך, לא נמצא לנו כי ניתן ללמוד מפסק הדין ולו בעקיפין אותן הלכות משפטיות שמצא בהן העותר.

העתירה נדחית. העותר ישלם לאוצר המדינה סך 5,000 ש"ח הוצאות.

היום, י"א בשבט תשס"ד (3.2.2004).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

04006370_G01.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il