דנ"א 6393/16 דנ"א 6393/16

1.

בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ברע"א 3272/16, שניתן ביום 3.8.2016 ( השופטים ס'

ג'ובראן , י' דנציגר ו- נ' סולברג ) .

2.

האירועים שקדמו לבקשה שלפניי תוארו בפסקי הדין הקודמים ולכן אסתפק בתמצית הדברים. בין בעלי הדין התקיימה בוררות שתכליתה להכריע בזכויות הנובעות משותפות שהתקיימה בין המשיב לבין עורך דין אחר, שהמבקשים הם עיזבונו וקרוביו. בפסק בוררות חלקי מיום 6.6.2013 נקבע, בין השאר, כי המשיב זכאי לקבל מהמבקשים מחצית מהסכומים שהתקבלו בגין תיקים מסוימים שטופלו בשותפות (להלן בהתאמה: הפסק החלקי ו תיקי המל"ל ). הבורר ציין כי מדובר "בסכומים גבוהים מאד, כ-2.3 מלש"ח" (פיסקה 9(ד) לפסק החלקי). עוד צוין שם כי למשיב ניתנת האפשרות לשוב ולפנות לבורר בבקשה לכל סעד הנוגע להתחשבנות בתיקי המל"ל, אם הצדדים לא יגיעו להבנה. הפסק החלקי אושר בבית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים. המשיב הגיש בקשה ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים לביצוע הרכיב בפסק הנוגע לתיקי המל"ל. רשם ההוצאה לפועל סגר את התיק

בנימוק שהפסק החלקי אינו נוקב סכום מפורש או מתכונת חישוב ברורה, וציין כי למשיב עומדת האפשרות לפנות לבורר בעתירה לסעד על יסוד הפסק החלקי. המשיב הגיש לבורר בקשה למתן פסיקתא וזו נדחתה מן הטעם שאף שבפסק החלקי

הוכרה זכאותו לקבל כספים מהמבקשים, הרי שקביעה זו "מחייבת עדיין התחשבנות". בהחלטה הוער כי המשיב "יתכבד" להגיש דרישה כספית מפורטת בעניין. הליך הבוררות נמשך וביום 18.10.2015 ניתן פסק הבוררות המשלים (להלן: הפסק המשלים ). בפסק המשלים נדחו טענות מקדמיות של המשיב, נקבעו סכומי כסף אותם הוא נדרש לשלם למבקשים והובהר כי תמה הבוררות. בין השאר, נקבע שם כי הסכומים שצוינו בפסק המשלים "יחושבנו ביחד עם הסכומים שנפסקו" בפסק החלקי ככל שטרם שולמו (סעיף 84(ד)). המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לביטול הפסק המשלים והמבקשים ביקשו לאשרו (הפ"ב 20752-11-15, השופט ר' יעקובי ). בפסק הדין מיום 21.3.2016 אושר הפסק המשלים. בין היתר, נדחתה טענת המשיב שלפיה יש לבטל את הפסק המשלים משום שלא נקבע בו הסכום המדויק לו הוא זכאי בגין תיקי המל"ל וצוין כי אין למשיב להלין אלא על עצמו משנמנע מלהגיש את שהיה עליו להגיש כדי לבסס קביעות אלה. זאת, אף לאחר שניתנו לו הזדמנויות שונות לעשות כן.

3.

המשיב הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, בה טען כי היה על הבורר לקבוע בפסק המשלים סכום מדויק לו הוא זכאי בגין תיקי המל"ל (רע"א 3272/16, השופטים ס' ג'ובראן , י' דנציגר ו- נ' סולברג ). בפסק הדין מיום 3.8.2016 העיר בית המשפט כי אכן עולות תהיות לגבי התנהלות המשיב ובפרט מדוע לא הגיש דרישה כספית מפורטת בגין תיקי המל"ל לאחר מתן הפסק החלקי. עם זאת, צוין כי התוצאה שלפיה בפועל נשללת מהמשיב כל אפשרות להתחשבנות ולמימוש זכויותיו היא קשה במיוחד בעיקר בהינתן שאין חולק כי הוא היה זכאי לתשלום מהמבקשים בגין תיקי המל"ל. לפיכך, הוחלט להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן שוב את טענת המשיב, שלא נדונה במפורש בפסק הדין, בעניין ההתחשבנות הסופית וחיובי הצדדים הנובעים מזכאותו לתשלום עבור תיקי המל"ל. בפסק הדין צוין כי הדבר נעשה בנסיבות העניין " אף אם לפנים משורת הדין , בשים לב לסכומי הכסף הגדולים העומדים על הפרק" (פיסקה 9, ההדגשה במקור). כן נאמר כי לבית המשפט המחוזי שמור שיקול הדעת אם להידרש גם לשאלת זכאות המשיב לתשלום בגין תיקים נוספים, שנקבעה בפסק החלקי אך לא הועלתה על ידו בבקשות לביצוע רכיב בפסק ולמתן פסיקתא.

4.

המבקשים הגישו בקשה לדיון נוסף בפסק הדין. לטענתם, בפסק הדין נקבעו הלכות חדשות וקשות הסותרות את הדין וההלכה באופן "המשנה סדרי עולם" בדיני הבוררות וביחס לכפיפותם של בתי המשפט למרוּתו של הדין. הם טענו כי מדובר בביטול של פסק דין שאישר פסק בוררות בלא כל עילה בדין, כפי שנלמד גם מההנמקה של "לפנים משורת הדין". המבקשים ציינו כי המשיב לא מסר דרישה כספית לבורר. לפיכך, לדידם, לא מתקיימת העילה שבסעיף 24(5) לחוק הבוררות, התשכ"ז-1967 (להלן: החוק ), שעניינה העדר הכרעה באחד העניינים שנמסרו להכרעת הבורר, שעליה נסמכה בקשת המשיב לביטול הפסק המשלים. הם טענו כי מדובר בחיובו של בעל דין בתשלום, בלא כל עילה ותמהו כיצד ניתן להחזיר לדיון אצל הבורר תביעה שכלל לא הוגשה לו. המבקשים טענו כי פסק הדין מנוגד לדין שלפיו ביטול פסק בורר, ובמיוחד פסק שאושר בפסק דין, ייעשה במשורה, במקרים חריגים ונדירים ורק לפי עילות הביטול הקבועות בחוק. לשיטתם, פסק הדין עומד בניגוד למושכלות יסוד שלפיהן בתי המשפט פוסקים רק לפי הדין ולא "לפנים משורת הדין". לפיכך, לשיטתם, פסק הדין עומד בסתירה להוראות חוק יסוד: השפיטה ויש בו כדי לפגוע ביציבות מוסד הבוררות ובוודאות המשפטית. עוד טענו המבקשים כי פסק הדין התקבל תוך פגיעה בזכויותיהם הדיוניות, כיוון שתשובתם לבקשת רשות הערעור הוגבלה לשאלות שקבע בית המשפט ופסק הדין ניתן מבלי שניתנה להם אפשרות להשיב לבקשה בכללותה. זאת, חרף הודעתם כי הם שומרים על טענותיהם לגבי יתר הטענות שעלו בבקשת רשות הערעור וכי הם עומדים על זכותם להגיש סיכומים בכתב אם בית המשפט יורה על כך. המבקשים ציינו כי בפסק הדין לא נערך כל דיון בהחלטה ליתן רשות ערעור ולא נקבע כי ניתנה רשות כאמור או כי הוחלט לדון בבקשה כבערעור, אף שלמעשה כך נעשה.

5.

המשיב התנגד לבקשה לדיון נוסף. לטעמו, בניגוד לטענת המבקשים, בית המשפט כלל לא ביטל את הפסק החלקי או את הפסק המשלים, אלא דווקא הורה על קיומם. המשיב הדגיש כי חובת המבקשים לשלם לו נקבעה בפסק החלקי ובפסק המשלים. לדבריו, בפסק החלקי נקב הבורר בשווי משוער של תיקי המל"ל, ולא בסכום מדויק, וציין כי יש "לחשבן" סכום זה כנגד הסכומים להם זכאים המבקשים מהמשיב. לטענתו, בעת שנתן את הפסק המשלים, "הבורר כנראה לא האמין ולמצער לא שת ליבו" כי לא נקב בסכום מדויק בפסק החלקי, שלא מאפשר התחשבנות. המשיב הזכיר כי נקט צעדים כדי להשיג את מבוקשו וטען כי אין לבוא אליו בטרוניה על כך שלא ידע לקצוב את הכספים המצויים בידי המבקשים, היודעים את שיעורם המדויק. לשיטתו, קביעת הסכום המדויק לתשלום תקיים את שני הפסקים והחזרת הנושא לבית המשפט המחוזי לשם נקיבה בסכום מדויק נעשתה מכוחו של סעיף 24(5) לחוק. לאור כל האמור, טען המשיב כי אין לקבל את הטענה שהמבקשים חויבו בתשלום בלא עילה ולפנים משורת הדין. לשיטתו, הביטוי "לפנים משורת הדין" מתייחס לכך שמדובר בהחלטה בגלגול שלישי, בבקשת רשות ערעור על פסק דין המאשר פסק בוררות, וככלל שורת הדין היא שלא ניתנת רשות ערעור במקרים כגון דא. אולם, לדידו, לא נתחדשה כל הלכה בפסק הדין, והוא מנע עיוות דין. לטענתו, אין לאיין את זכותו לכספים מחמת התנהלותו אפילו אם זו תמוהה.

6.

דין הבקשה להידחות. תנאי מוקדם לקיום דיון נוסף על פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הוא שבפסק הדין שלגביו מתבקש הדיון הנוסף נקבעה הלכה חדשה ( ראו

דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן , פיסקה 2 (19.8.2002)). במקרה שלפניי לא נקבעה כל הלכה חדשה וממילא לא הלכה המצדיקה

קיומו של ההליך הנדיר והחריג של דיון נוסף. לא מצאתי כי יש ממש בחששות שהעלו המבקשים לגבי השלכותיו של פסק הדין לגבי מוסד הבוררות כולו לא כל שכן לגבי עצם כפיפותם של בתי המשפט למרותו של הדין. הכרעתו של בית המשפט במקרה שלפנינו נעוצה כל כולה בנסיבות המקרה הקונקרטיות ואין היא מצדיקה דיון נוסף. איני רואה מקום לחוות דעה בשאלה האם בענייננו אכן נפגעו זכויותיהם הדיוניות של המבקשים, שכן בנסיבות העניין, ממילא אין בכך כדי להצדיק דיון נוסף בפסק הדין (ראו, דנ"א 7259/13 פלונית נ' פלוני , פיסקה 18 (13.11.2013)) .

7.

סוף דבר, הבקשה נדחית.