דנ"א 6456/08 עיריית תל אביב נ. דוד שחר ארג'י

1.

לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 3.7.2008 (המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטים ס' ג'ובראן ו ע' פוגלמן ) בע"א 8316/06, ארג'י נ' שירותי בריאות כללית (טרם פורסם), בו קיבל בית המשפט את ערעור המשיב על פסק דינו של בית משפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ש' ברוך ) מיום 13.8.2006 (להלן: פסק הדין ). בפסק הדין נקבע, כי יש לחייב את העותרת בפיצויים בגין הנזקים הכבדים שנגרמו למשיב, כתוצאה מהתרשלות בית החולים "רוקח", השייך לעותרת (להלן: בית החולים רוקח ) כן נקבע, כי התרשלות זו יסודה בטיפול שניתן למשיב בבית החולים רוקח בהיותו בן כשלושה חודשים, ואשר בעטיו נגרמו לו שיתוק מוחין, נכות קשה ונזקים נוספים.

תמצית עובדות המקרה

2.

המשיב נולד בשנת 1976, לאחר הריון ולידה תקינים. בגיל תשעה שבועות החל המשיב לסבול משלשולים. עקב כך, במהלך תקופה שנמשכה כחודשיים וחצי, נבדק המשיב שלוש פעמים על ידי רופאי המשיבה 2, שירותי בריאות כללית (להלן: קופת חולים כללית ). במסגרת בדיקות אלה, ניתנו למשיב טיפול תרופתי והפניות לבדיקות צואה. ביום 11.11.1976, הובא המשיב לקופת חולים כללית בפעם הרביעית עקב החמרה במצבו. לאחר שניתנו לו טיפול תרופתי נוסף והפניה לבדיקת תרבית צואה, שוחרר המשיב לביתו. בשעות הערב של אותו היום, עקב החמרה נוספת במצבו, הובא המשיב על-ידי אמו לבית החולים שרון בפתח תקווה. בית החולים שרון הפנה את המשיב ואמו לתחנת מגן דוד אדום, משם הופנו לבית החולים התורן – בית החולים רוקח. בבית החולים רוקח נבדק המשיב, ושוחרר כעבור זמן קצר. למחרת אותו יום, איבד המשיב את הכרתו, והובא על ידי הוריו לבית החולים "בילינסון", השייך לקופת חולים כללית. בבית החולים לקה המשיב בדום לב אשר נגרם כתוצאה מהתייבשות קשה ממנה סבל, ובעקבותיו נזקק המשיב להחייאה ולהנשמה מלאכותית. המשיב נותר מחוסר הכרה במשך תקופה ארוכה וסבל ממספר אירועים נוספים של דום לב ומזיהומים בדרכי הנשימה. בעקבות המקרה נגרם למשיב נזק מוחי בלתי הפיך, אשר מתבטא, בין היתר, בשיתוק מוחין, בפיגור פסיכומוטורי קשה, בתנועות בלתי רצוניות, בקושי בדיבור ובאפילפסיה.

ההליכים המשפטיים

3.

בשנת 1997, פנה המשיב לבית החולים רוקח בבקשה לקבל העתק מן הרישומים הרפואיים הנוגעים לביקורו בחדר המיון מיום 11.11.1976, ונתבשר כי רישומים אלה בוערו. בעקבות זאת, ביום 10.2.2000, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעת רשלנות נגד קופת חולים כללית בלבד, בטענה כי הנזק שנגרם לו נבע מהתרשלותה בטיפול בו, במסגרת האירועים המתוארים לעיל. באוקטובר 2001 התגלה תיעוד מסוים בעניינו של המשיב בספר הקבלה של בית החולים רוקח. עקב כך, תיקן המשיב ביום 23.12.2001 את כתב התביעה, כך שהעותרת צורפה להליך כנתבעת נוספת. בהמשך, באפריל 2005, התגלה בתיקו הרפואי של המשיב בבית החולים בילינסון מידע רלוונטי נוסף – מסמך חדר מיון המסכם את ביקורו האמור של המשיב בבית החולים רוקח (להלן: מסמך חדר המיון ).

4.

ביום 13.8.2006 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט ש' ברוך ). בפסק הדין נדחתה תביעת המשיב נגד העותרת מחמת התיישנות, מכוח סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ), הקובע תקופת התיישנות בת שבע שנים לתביעות מסוגה של התביעה דנן. יובהר, כי סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי תחילתה של תקופת ההתיישנות ביום בו נולדה עילת התובענה. סעיף 10 לחוק ההתיישנות קובע חריג לכלל זה, לפיו בחישוב תקופת ההתיישנות לא יימנה הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה. בענייננו, הוגש כתב התביעה המתוקן חמישה חודשים וחצי לאחר שמלאו למשיב עשרים וחמש שנה, היינו – לאחר שחלפו שבע שנים מיום שמלאו לתובע שמונה-עשרה שנים, ולפיכך סבר בית המשפט המחוזי כי יש מקום לדחות את התביעה מחמת התיישנות. בית המשפט קבע כי אין להאריך את תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 11 לחוק ההתיישנות, הדן במצב בו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו ולא מונה לו אפוטרופוס, מהטעם שהתביעה הוגשה על ידי התובע, מבלי שמונה לו אפוטרופוס. כמו כן, דחה בית המשפט את טענת המשיב כי יש בגילויים המאוחר של התיעוד בספר הקבלה של בית החולים רוקח ומסמך חדר המיון כדי להאריך את תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות. ביחס לסעיף זה, קבע בית המשפט המחוזי כי היסודות הנדרשים לצורך הארכת תקופת ההתיישנות לפי הסעיף אינם מתקיימים בעניינו של המשיב . ראשית , קבע בית המשפט המחוזי כי מסמך חדר המיון שנתגלה בשנת 2005 אינו בגדר "עובדה המהווה את עילת התביעה", לצורך סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

שנית , נקבע כי לא חלה על בית החולים רוקח חובה לשמור את המסמך האמור, ועל כן גילויו במהלך הדיון בתביעה היה שרירותי, ואין להסתמך עליו כבסיס להעלאת טענת התיישנות שלא מדעת. בהתבסס על קביעות אלה – היעדר חובה להחזיק במסמך חדר המיון, וקיומו השרירותי של המסמך בזמן התביעה, נקבע כי אין להסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות לצורך הארכת תקופת ההתיישנות בעניינו של המשיב.

5.

באשר לשאלת האחריות, בחן בית המשפט המחוזי הן את אחריותה של קופת חולים כללית והן את אחריותה של העותרת. בית המשפט ציין בהחלטתו, כי קיים קושי לבצע בירור עובדתי לצורך הכרעה בשאלת האחריות, אולם קבע כי האחריות להיעדר הראיות הדרושות מוטלת על המשיב. לגופם של דברים, נקבע כי בהתאם למסמכים הרפואיים הקיימים, אין אינדיקציה להתרשלות כלשהי מצד רופאי קופת חולים כללית כלפי המשיב. ביחס לאחריותה של העותרת, קבע בית המשפט המחוזי כי לא היה פגם בכך שהמשיב שוחרר לביתו לאחר שנבדק בבית החולים רוקח, וכי ההחמרה במצבו היתה פתאומית ובלתי צפויה. בנסיבות אלה, נקבע כי גם העותרת אינה אחראית לנזק שנגרם למשיב.

6.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערער המשיב לבית המשפט העליון. ביום 3.7.2008 ניתן, כאמור, פסק דינו של בית המשפט העליון, בו התקבל הערעור ביחס לעותרת, אולם נדחה ביחס למשיבות 3-2. תחילה, קבע בית המשפט (מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין ובהסכמת השופטים ס' ג'ובראן וע' פוגלמן ), כי תביעת המשיב נגד המערערת טרם התיישנה, וזאת מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

בהקשר זה קבע בית המשפט העליון, כי התיעוד בספר הקבלה אשר התגלה בשנת 2001, וכן מסמך חדר המיון אשר התגלה בשנת 2005, מהווים את העובדות החיוניות לביסוס עילת התביעה, אשר ללא ידיעתן לא ניתן היה להגיש תובענה בעלת סיכוי ממשי, ומכאן שיש בגילויים של מסמכים אלה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בית המשפט הדגיש, כי אין להפריד בין התיעוד שנתגלה בספר הקבלה לבין המידע שהתגלה מאוחר יותר במסמך חדר המיון, שכן אף אם לא היה בתיעוד בספר הקבלה כדי להאריך את מועד ההתיישנות לפי סעיף 8, הרי שחשיבותו של מסמך חדר המיון לביסוס עילת התביעה נגד העותרת כה גדולה, שדי היה בעצם גילויו של מסמך זה, בשנת 2005, כדי להתחיל מחדש את מרוץ ההתיישנות.

בהמשך לכך, קיבל בית המשפט את טענת המשיב לפיה קיומו של מסמך חדר המיון לא היה ידוע לו "מסיבות שאינן תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנען" .

באשר לקביעת בית המשפט המחוזי כי לא חלה על בית החולים רוקח חובה לשמור את התיעוד הרפואי הנדון, ולפיכך אין להיתלות בו לשם הארכת תקופת ההתיישנות, נקבע כי היעדר חובה להחזיק בתיעוד כלשהו אינו חוסם את תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות כאשר יסודותיו של סעיף זה מתקיימים. היינו, כי השאלה האם מוטלת על מוסד רפואי חובה לשמור תיעוד רפואי, אינה רלוונטית לשאלה האם מתקיים התנאי של חוסר ידיעה הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

בהתייחסו לשאלת אחריותו של בית החולים רוקח, דחה בית המשפט העליון את קביעת בית המשפט המחוזי, כי המשיב שוחרר במצב תקין מבית החולים וכי ההחמרה במצבו התרחשה באופן פתאומי ובלתי צפוי. נקבע, כי המשיב הובא לבית החולים רוקח במצב מתקדם של התייבשות, או בסיכון גבוה למצב כזה, וכי בית החולים התרשל באבחון מצבו זה של המשיב. כן נקבע, כי הנזק הצפוי מהתייבשות קשה של תינוק בן מספר חודשים הינו גדול, וניתן לצפותו מראש. ביחס לקשר הסיבתי בין התרשלות בית החולים רוקח לבין הנזק, נקבע כי אלמלא ההתרשלות באבחון מצבו של המשיב, סביר להניח כי הנזק היה נמנע. בהקשר זה נדחתה טענת המערערת לפיה התנהלותם של הורי המערער ניתקה את הקשר הסיבתי בין המחדלים המיוחסים לרופאי בית החולים רוקח לבין הנזק שנגרם. נוכח קביעות אלה, חויבה העותרת בפיצויים בגין נזקי המשיב שנגרמו עקב התרשלות רופאי בית החולים רוקח. ביחס לאחריותה של קופת חולים כללית, הגיע בית המשפט למסקנה שונה. נקבע, כי בעת שהובא המשיב לקופת חולים כללית טרם חלה ההידרדרות המשמעותית במצבו, ועל כן לא ניתן לקבוע מסקנות בדבר התרשלות צוות קופת החולים.

7.

על פסק דינו של בית המשפט העליון הוגשה העתירה שלפניי, אשר מתמקדת בקביעות בית המשפט ביחס לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לטענת העותרת, בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה, החורגת מלשונו ומפרשנותו הקיימת של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לטענתה, משמעות הקביעה כי תקופת ההתיישנות בעניינו של המשיב החלה רק לאחר איתור תעודת השחרור מחדר המיון, מאפשרת, למעשה, את הארכת תקופת ההתיישנות ללא קץ. זאת, כיוון שבאופן זה יוכל התובע הפוטנציאלי לפעול בכל מועד שיבחר לשם איתור המסמכים המקימים את עילת תביעתו. קביעה זו מתעלמת, לטענת העותרת, מדרישת הזהירות הסבירה המעוגנת בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. עוד נטען בהקשר זה, כי את התקיימותם של תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות יש לבחון בכל שלב שהוא במהלך תקופת ההתיישנות, ואילו פסק הדין נשוא העתירה בחן את התקיימות תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות במועד הגשת התביעה, תוך התעלמות מכך שמסמך חדר המיון נמסר לאמו של המשיב עם שחרורו מבית החולים רוקח, ומכאן שהעובדות המהוות את עילת התובענה, כמשמען בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, היו ידועות לה כבר במועד זה. לבסוף, טוענת העותרת כי אין לראות במסמך חדר המיון משום "העובדות המהוות את עילת התובענה", היות ועובדת ביקורו של המשיב בבית החולים רוקח ביום 11.11.1976, אשר היתה ידועה לו, כמובן, מהווה כשלעצמה "קצה חוט" בעניין אפשרות ההתרשלות, עליו יכול היה המשיב לבסס את תביעתו נגד העותרת, גם מבלי להיזקק לרישום רפואי נוסף.

8.

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי, הגעתי למסקנה כי דין העתירה לדיון נוסף להידחות. כידוע, הליך של דיון נוסף הינו הליך נדיר, אשר יש לקיימו רק כאשר נפסקה הלכה משפטית העומדת בסתירה להלכה קודמת, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי כי בית המשפט יקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). בענייננו, בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה, ודאי שלא כזו שקשיותה או חידושה מצדיקים קיום דיון נוסף בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. בפסק הדין נשוא העתירה יישם בית המשפט את הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות על המקרה שבא לפניו, בהתאם לנסיבות המקרה ולטיבם של המסמכים אשר נתגלו בשלב מאוחר. לטענת העותרת, יישום זה של סעיף 8 לחוק ההתיישנות מרחיב יתר על המידה את תחולתו של הסעיף, אשר יש לפרשו וליישמו בצמצום. ייאמר תחילה, כי גם אם יישום הוראת הסעיף הוא חדשני בנסיבות, אין זו שאלה ממן השאלות המצדיקות את קיומו של דיון נוסף. אף על פי כן, ראיתי לציין כי גם לגופם של דברים אין בפסק הדין משום סטייה מההלכה הקיימת ביחס לסעיף 8 לחוק ההתיישנות ואכן קביעותיו הן יישום של ההלכה ביחס לסעיף 8 הנ"ל.

9.

בהתאם לכלל הקבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות הינו היום בו נולדה עילת התובענה. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע חריג לכלל זה, ולפיו אם מסיבות שלא היו תלויות בתובע שאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן נעלמו ממנו "העובדות המהוות את עילת התובענה", תחל תקופת ההתיישנות ביום בו התגלו לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה. וזו לשון הוראת סעיף 8:

"התיישנות שלא מדעת

נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

ההלכה הפסוקה ביחס לסעיף 8 לחוק ההתיישנות קבעה בעבר כי יש ליישמו באופן המרחיב את תחולתו של הסעיף, כך שייכללו בגדרו כל המרכיבים הדרושים לשם גיבושה של עילת תביעה. ברוח זו קבע השופט בך כי:

"כל עובדה, החיונית כדי לבסס את עילת התביעה, שבלי ידיעתה ואזכורה לא ניתן להגיש תובענה ולא כל שכן לא ניתן להצליח בה, נכללת בין "העובדות המהוות את עילת התובענה במובן סעיף 8 לחוק" (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית , פ"ד לח(3) 673, 684 (1984)).

על דברים אלה הוסיף בית המשפט בע"א 3319/94 פפר נ' המועצה המקומית לתכנון ובניה רעננה, פ"ד נא(2) 581 (1997), בעמ' 594, בקבעו כי:

"המבחן הנ"ל שנקבע בעניין פתאל הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלה אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. אכן, במוקד מבחן זה עומד קיומו של כוח התביעה בידיו של התובע. משעה שכוח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מרוץ ההתיישנות להתחיל".

(וראו גם: ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (לא פורסם, 31.8.2008), פסקה 16 לפסק הדין; ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב , פ"ד נד(2) 535, 555-542 (2000); ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (לא פורסם, 24.3.2008), פסקאות י'-י"ב לפסק הדין; ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ (2004), פ"ד נח(6) 847, 855).

10.

בענייננו, יישם פסק הדין נשוא העתירה הלכה זו על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן. בניגוד לטענת העותרת, לא נקבעה בפסק הדין הלכה המשנה מפסיקתו הקודמת של בית משפט זה ביחס לפרשנותו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולמעשה המחלוקת כולה אינה מתמקדת בפרשנותו המשפטית של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אלא במשמעותם העובדתית של המסמכים הרלוונטיים למקרה. בפסק הדין קבע בית המשפט, כי מסמך חדר המיון הינו בגדר עובדה המהווה את עילת התובענה, במובן זה שללא המידע הגלום בו לא תצלח תביעתו של המשיב. נקבע, כי מסמך חדר המיון הוא שהקנה למשיב את כוח התביעה, ומכאן שיש בו כדי למלא אחר דרישת סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

11.

באשר לטענת המערערת, כי העובדות המהוות את עילת התובענה היו ידועות לאמו של המשיב כבר עם שחרורו מבית החולים רוקח, וכי גם מסיבה זו אין מתקיימים תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הרי שדין טענה זו להידחות. כפי שציין בית המשפט העליון בפסק דינו, הנתונים בדבר הבדיקות שבוצעו למשיב וממצאיהן, אשר מפורטים במסמך חדר המיון, הן העובדות המהותיות הנדרשות לצורך ביסוס "תובענה בעלת סיכוי ממשי", בנסיבות העניין. במקרה שלפנינו, עובדות אלה לא היו ידועות למשיב או להוריו, וזאת עקב מסירת מסמך חדר המיון לבית החולים בילינסון שעות ספורות לאחר קבלתו מבית החולים רוקח. מכאן, כי גם טענת המערערת, לפיה עובדת ביקורו של המשיב בבית החולים רוקח יכולה היתה, לבדה, לבסס את תביעת המשיב נגד המערערת, דינה להידחות. בהקשר זה יוער, כי בעבר אמנם רווחה בפסיקה הגישה כי די בגילויו של הרכיב העובדתי על-מנת שתחול על הניזוק חובה לפעול. עם זאת, בפסיקה מאוחרת נקבע מבחן מרחיב יותר, לפיו יש לבחון האם אדם סביר היה מגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי בהתבסס על המידע שברשותו (ראו: ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב , פ"ד נד(2) 535, 555-553 (2000); ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (לא פורסם, 31.8.2008), פסקה 18 לפסק הדין). בהתאם לכך, יש לקבוע כי העובדות המצויות במסמך חדר המיון (לבדן או יחד עם המידע המופיע בספר הקבלה של בית החולים), הן העובדות המהותיות אשר היו דרושות למשיב לשם ביסוס עילת תביעה בעלת סיכוי ממשי.

12.

בנסיבות אלה, לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה חדשה, קשה או כזו העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית משפט זה, ולכן אין מתקיימים בענייננו התנאים לקיום ההליך הייחודי של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון, הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט.

אשר על כן, העתירה נדחית.