דנ"א 6639/05 עוד יוחנן בלש נ. המפרק -כונס נכסים הרשמי מחוז באר שבע

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 277/02 בלש נ' כונס הנכסים הרשמי – מחוז באר-שבע , שניתן ביום 23.6.05.

1.חברת לבידי אשקלון (להלן: החברה ) נקלעה לקשיים. נגד החברה ננקטו מספר הליכים. בתחילה, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לצו כינוס נכסים על ידי מספר נושים מובטחים של החברה, ביניהם המשיב 2 אשר היה בעל שעבוד צף על נכסי החברה. בעקבות בקשה זו מונה כונס נכסים זמני לחברה, שלאחר מכן הפך לכונס נכסים קבוע (להלן: הכונס ). כחודשיים לאחר מכן הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה למתן צו פירוק על ידי עובדי החברה. בעקבות בקשה זו מונה מפרק זמני לחברה, הוא העותר בעתירה שבפניי.

ביום 26.11.00 ביקשו עובדי החברה מבית המשפט המחוזי בבאר-שבע להורות לעותר לפעול לאישור תחשיב פיצויי הפיטורין המגיעים להם, לשחרר את הכספים שנצברו לזכותם בקרנות, בקופות גמל פנסיוניות ואחרות, בביטוחי מנהלים ובקרנות השתלמות וכן לחלק את הכספים שבקופת הפיצויים המרכזית של העובדים. העותר תמך בבקשה וביקש לאשר לו תשלום הוצאות עד לסך של 15,000₪ לצורך העסקת עובדים שיבצעו את הפעולות הכרוכות בעריכת תחשיב הפיצויים. כמו כן ביקש העותר לאשר לו תשלום שכר טרחה לפי אחוזים משיעור החלוקה מתוך הסכום הכולל של נשיית העובדים. העותר ביקש כי יתרת הכספים שתיוותר לאחר חלוקת הכספים שבקופות הפיצויים תועבר לקופת הפירוק וכי הוצאותיו ושכר טרחתו ישולמו מתוך קופה זו. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת העובדים וקבע כי "למפרק הזמני הסמכות להוציא עד לסך של 15,000₪ להעסיק העובדים הדרושים..." וכן כי "שכר טרחת המפרק הזמני יקבע לאחר שתתבצע הבדיקה וישולמו הכספים, על פי בקשה שתוגש".

2.לאחר שהושלמה עבודת המפרק ושולמו הכספים לעובדים הגיש העותר בקשה לתשלום שכר טרחתו. דא עקא, שלבקשה זו התנגדו הכונס והנושים המובטחים. לטענתם, יתרת הכספים שנותרה בקופת הפירוק לאחר ששולמו הכספים לעובדים צריכה לעבור לקופת הכינוס ולהתחלק בין הנושים בכפוף לדיני זכות הקדימה.

לאחר ששמע את טענות הצדדים החליט בית המשפט המחוזי לקבל את עמדת הכונס והנושים ולדחות את בקשת העותר. בית המשפט המחוזי קבע כי יתרת הכספים שנותרה בקופת הפירוק שייכת לקופת הכינוס וכי העותר יהא זכאי לקבל את השכר שפסק לו – 180,000₪ בתוספת 200₪ עבור כל תביעת חוב של עובד – מתוך קופת הכינוס, בהתאם לסדרי הקדימה שבדין. על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי ערער העותר לבית משפט זה.

3.בבית משפט זה נחלקו הדעות ביחס לזכאותו של העותר לקבל את הוצאותיו ושכר טרחתו מתוך יתרת הכספים שנותרה בקופת הפירוק. על פי גישתו של השופט טירקל :

"הוצאותיו ושכרו של מפרק או מנהל מיוחד, יחולו על הנושים המובטחים רק אם הסכימו לכך בפירוש, או שההוצאות והשכר באו לצורך שמירת שלמותם של נכסי החברה או לצורך מימושם, וכאשר צמחה לנושים המובטחים תועלת מהשמירה או מהמימוש." (פיסקה 11 לפסק דינו).

כן קבע השופט טירקל כי הוצאות ושכר שנפסקו למפרק או מנהל מיוחד אינם נהנים מעדיפות על פני תביעותיהם של נושים מובטחים בשעבוד צף אשר התגבש על ידי צו כינוס נכסים לפני שהמנהל המיוחד או המפרק מונו לתפקידם. לנוכח האמור קבע השופט טירקל , כי בנסיבות המקרה דנן, משנקבע כי פעולותיו של העותר היו לטובת העובדים בלבד ולא לטובת הנושים המובטחים או קופת הכינוס, ומשנקבע כי הוא מונה כמפרק לאחר שניתן צו הכינוס והתגבש השעבוד הצף, אין העותר זכאי לתשלום שכרו והוצאותיו מתוך יתרת הכספים בקופת הפירוק. לשיטתו של השופט טירקל , העותר יהא זכאי לתשלומים האמורים מתוך קופת הכינוס, ככל שיוותרו בה כספים לאחר החלוקה על פי סדר הקדימות בדין. לנוכח האמור, סבר השופט טירקל כי דין הערעור להידחות.

הנשיא ברק היה בדעה אחרת. לשיטתו של הנשיא, בנסיבות המקרה הנדון, שכר טרחת העותר והוצאותיו היו כרוכים בפרעון החובות בדין קדימה (שכר העובדים) ועל כן, קודמים הם לשעבוד הצף שהתגבש. לגישתו של הנשיא, הוצאות הפירוק היו אינצדנטליות באופיין והן נועדו להגשים את זכויותיהם המהותיות של הנושים בדין קדימה (העובדים). לפיכך, ראוי כי הוצאות כאלה תיהנינה מאותה קדימות שיש לזכויות אותן הן מסייעות לממש. יוער, כי הנשיא ברק ציין בפסק דינו, כי השאלה אם כל פעילות העותר, בגינה נפסקו לו שכר טרחה והוצאות, נגעה לפרעון חובות בדין קדימה היא שאלה "עובדתית בעיקרה" (פסקה 10 לפסק דינו). הנשיא קבע, כי לנוכח עובדות המקרה, ובהתחשב בהחלטה הראשונה של בית המשפט המחוזי, אשר העותר פעל בהסתמך עליה, יש לראות את כל הוצאות הפירוק שנפסקו לעותר, לרבות שכר הטרחה, כהוצאות נילוות הכרוכות בפרעון חובות בדין קדימה ולהתיר לו לגבותן מתוך קופת הפירוק.

השופט ריבלין הלך בפסק דינו בדרך ביניים בין שני חבריו למותב. בפסק דינו הפריד השופט ריבלין בין ההוצאות שהוציא העותר למען מימוש החובות שבדין קדימה (שכר מנהלי החשבונות) לבין שכר טרחת העותר. השופט ריבלין ציין כי מקובלת עליו גישתו של הנשיא, לפיה יש ליתן להוצאות המפרק קדימות ביחס לשעבוד הצף שהתגבש, אך זאת, רק ביחס להוצאות שבלעדיהן לא ניתן היה לממש את פירעון החובות שבדין קדימה, דהיינו, שכר מנהלי החשבונות. לעומת זאת, לענין שכר טרחת העותר קבע השופט ריבלין, כי בהתחשב בצורך לפרש את דיני הקדימה בצמצום, על מנת שלא ייפגע העקרון לפיו יש לחלק נכסי תאגיד שבפירוק באופן שיוויוני, יש לקבוע, כי בניגוד להוצאות, אין שכר טרחת העותר נהנה מאותה עדיפות. השופט ריבלין קיבל, איפוא, את התוצאה אותה קבע השופט טירקל לענין שכר הטרחה.

4.תוצאת פסק הדין היתה, איפוא, כי ערעורו של העותר התקבל ביחס לזכאותו לגבות את הוצאות שומת החוב שבדין קדימה מתוך קופת הפירוק (ברוב דעותיהם של הנשיא ברק והשופט ריבלין , כנגד דעתו החולקת של השופט טירקל ) ונדחה לענין זכאותו לגבות מקופת הפירוק את שכר טרחתו (ברוב דעותיהם של השופטים טירקל וריבלין , כנגד דעתו החולקת של הנשיא ברק ).

5.על פסק דין זה הוגשה העתירה שבפניי לקיומו של דיון נוסף. לטענת העותר, בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה המשליכה על סדר הקדימויות של נושים בהליכי פירוק וכינוס ומן הראוי כי בית המשפט יעיין בהלכה שנקבעה פעם נוספת. כן נטען בעתירה כי עקב ריבוי הדעות בפסק הדין וריבוי הגישות בו קיימת אי בהירות ביחס לסוגיות יסוד בדיני התאגידים ומן הראוי שבית המשפט יבהיר את עמדתו.

6.לאחר שעיינתי בפסק הדין ובעתירה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. אכן, שופטי המותב הגיעו לכאורה לתוצאות שונות אולם הבסיס הנורמטיבי והעקרוני שהנחה את כל השופטים היה זהה ולא נקבעה בפסק הדין, כטענת העותר, הלכה יסודית חדשה בדיני תאגידים. לפיכך, אין הצדקה להורות על קיומו של דיון נוסף בפסק הדין. השוני בהכרעות השופטים נבע מהאופן בו ראה לנכון כל שופט ליישם את העקרונות על נסיבות המקרה הקונקרטי וברי כי שוני עובדתי זה אינו מצדיק עריכת דיון נוסף.

בשולי הדברים יוער, כי כפי שציין הנשיא בפסק דינו, גם אם לא היה מתמנה העותר כמפרק מטעם העובדים, היה על כונס הנכסים שמונה מטעם הנושים להוציא אל הפועל את הדין המעדיף את החובות בדין קדימה. אכן, קיים שוני בסמכויות המוסדרות בחוק בין כונס לבין מפרק. שוני זה אף עלול לעורר קשיים מעשיים מסוימים שמוטב כי יבואו על פתרונם בחקיקה, כפי שהציע הנשיא בפסקה 7 לפסק דינו. עם זאת, למרות ההבדלים האמורים בסמכויות, יש בסיס לטענה שהועלתה מצד הכונס, כי מינויו של המפרק במקרה דנן לא היה מחויב המציאות ומכל מקום, משנעשה המינוי לאחר שכבר מונה לחברה כונס, אין הצדקה להעדיף את זכותו של המפרק לשכר טרחתו על פני זכויותיהם של הנושים האחרים. מכל מקום, כאמור, כפי שהדגישו שופטי ההרכב עצמם, ההכרעה במקרה הספציפי נבעה מתוך העובדות המיוחדות של המקרה הנדון ולפיכך, אין לומר כי יצאה מלפני בית משפט זה הלכה חדשה, קשה או חשובה המצדיקה עריכת דיון נוסף, גם אם תוצאתו של פסק הדין היא קשה לעותר.

אשר על כן, העתירה נדחית.