דנ"א 6690/03 גד שילר, עו"ד - הנאמן על נכסי אריה שחם(בפש"ר) נ. רפאל מנס

עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית-המשפט העליון בע"א 4338/01.

2.עו"ד אריה שחם ( שחם ) הוכרז פושט רגל, ועו"ד גד שילר משמש נאמן על נכסיו ( הנאמן ). רפאל מנס ( מנס ) היה לקוחו של שחם והפקיד בידיו בנאמנות כספים שהוחזקו ע"י שחם בחשבון בבנק דיסקונט לישראל בע"מ ( בנק דיסקונט ). שחם מעל באמונו של מנס ומשך מחשבון הנאמנות לעצמו כספים רבים ביותר. משנתגלה דבר הגניבה הסכים שחם להעביר על-שם מנס דירה שהיתה בבעלותו ואשר שוויה הוערך ב-630,000 דולר. מנס לא הסתפק בהעברת הדירה על-שמו, והוסיף ותבע את בנק דיסקונט בטענה כי רשלנותו של הבנק איפשרה לשחם לגנוב מחשבון הנאמנות. מנס זכה בתביעתו, ובנק דיסקונט חויב לשלם לו סכום של ארבעה מיליון ש"ח. בפסק-דינו ציין בית-המשפט כי סכום זה של ארבעה מיליון ש"ח, סכום פחות הוא ממחצית הנזק שנגרם למנס. הבנק שילם את הכספים למנס. לאחר-מכן פנה הבנק אל הנאמן וביקש כי יושב לו הסכום אותו שילם למנס. לאחר דין-ודברים, ובעקבות המלצת בית-המשפט, החליט הנאמן להיעתר לבקשת הבנק ולשלם לו את הסכום.

3.משנסתיימו ההליכים בין הנאמן לבין בנק דיסקונט, סבר הנאמן כי על מנס להשיב לחשבון הנאמנות את הסכומים שזכה בהם בתביעתו נגד הבנק. כיצד כך? לטענת הנאמן, מששילם שחם למנס - בהעברת הדירה - סכום של 630,000 דולר, נסתתמו טענותיו של מנס כלפי חשבון הנאמנות. וכך, משהוסיף וקיבל מן הבנק כספים נוספים, התעשר מנס על דרך זו שלא כדין מחשבון הנאמנות. עמד אפוא הנאמן והגיש תביעה נגד מנס להשבת סכומי הכסף שקיבל מבנק דיסקונט על-פי פסק-דינו של בית-המשפט.

4.בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת אסתר חיות) מחק את תביעתו של המבקש על הסף בסוברו כי לא קמה לנאמן עילה מכוחו של חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. על-כך ערער הנאמן לבית-המשפט העליון, אך ערעורו נדחה פה אחד. וכך כתבה השופטת דורנר אשר חיברה את חוות-הדעת הראשונה:

... []לדעתי, לא עלה בידי המערער להוכיח את קיומם של היסוד השני והשלישי כנדרש בחוק [חוק עשיית עושר ולא במשפט]. היסוד השני [יסוד ההתעשרות] דורש קיום קשר של זיכוי בין הזוכה לבין המזכה, התובע את ההשבה. אמנם, אין הכרח כי יהא זה קשר ישיר, ובלבד שלמזכה אינטרס בזכייה, במובן זה שהיא באה על חשבונו ... אלא שבמקרה שבפנינו התשלום, שפסק בית-המשפט המחוזי בירושלים לזכות המשיב, שולם על-ידי הבנק ולא על-ידי המערער ואף עילת התביעה של הבנק כנגד המערער ניצבת על רגליה-היא, ועצם קיומה אינו תלוי בחיוב הבנק לפצות את המשיב על הנזק שנגרם לו. בכך יש כדי לשלול קיומו של קשר של זיכוי בין הצדדים.

אף הטענה, כי המשיב התעשר שלא כדין [היסוד השלישי] אינה יכולה לעמוד, שכן התעשרותו של המשיב באה לו על-פי פסק-דין חלוט, בגדרו נקבע שיעור הנזק שנגרם למשיב כתוצאה ממחדלו של הבנק. בקביעת הנזק הביא בית-המשפט המחוזי בירושלים בחשבון את העברת הדירה כאמור. אמנם, ככל פסק-דין, המכריע בשאלת זכויותיהם של צדדים לדיון, מחייב פסק-הדין במקרה שבפנינו אך את המשיב ואת הבנק ואין הוא בבחינת מעשה בית-דין כלפי המערער, שלא היה צד להתדיינות בגדרו.

אלא שככל שהיו בפי המערער טענות בדבר שיעור הנזק שנגרם למשיב וההשלכה שיש להעברת הדירה לעניין זה, הייתה המסגרת הראויה להעלות טענות אלה, בהליכים בינו לבין הבנק בעת בירור תביעת החוב שהגיש הבנק למערער, אלא שכאמור – המערער אישר לבנק תביעת חוב זו. על-כל-פנים, אין מקומן של טענות אלה במישור היחסים שבין המערער לבין המשיב.

השופטת שטרסברג-כהן הסכימה לדבריה של השופטת דורנר בחלקם והסתייגה מחלקם האחר. וכה היו דבריה:

תוצאה זו מקובלת עלי. מקובלים עלי דברי חברתי לפיהם לא נתקיימו כאן יסודות עילת עשיית עושר ולא במשפט באשר הלקוח קיבל את הסכומים כדין מתוקף פסק דין, ובאשר בפסק הדין המחוזי נקבע כי אין הסכומים שקיבל הלקוח מכסים את מלוא החוב שחב לו עורך הדין. כמו כן, מקובלת עלי עמדתה של חברתי לפיה המקום בו היה על הנאמן להעלות טענותיו כנגד תשלום הבנק ללקוח, היה בתביעת החוב שהגיש הבנק כנגד הנאמן. הנאמן לא עשה כן. הוא התפשר עם הבנק. די באלה על מנת להגיע למסקנה שהלקוח לא התעשר שלא כדין. עם זאת עלי להעיר, כי ספק בעיני אם ניתן לומר שהזכיה באה לזוכה (הלקוח) שלא מן המזכה (הנאמן), שהרי עילתו של הבנק כנגד הנאמן נעוצה ביחסים שבין הבנק ללקוח, לו שילם הבנק את הסכום בו חויב. לפיכך, לכאורה יש כאן מזכה עקיף.

השופט ריבלין, הסכים לתוצאת פסק הדין ללא נימוקים.

5.על דברים אלו מבקש המבקש לקיים דיון נוסף, שלטענתו נפסקו בפסק-הדין הלכות משפטיות רבות: כולן חדשות כולן חשובות כולן בעלות השפעה. ואלו הן אותן שאלות:

א.אלו הם המיקרים ומהי מידת "הפגיעה" ו/או אינטרס הנדרשים, על מנת שצד ייחשב כ"מזכה", במובן סעיף 1 לחוק, למרות שצד זה לא ביצע את התשלום בפועל לזוכה? ... האם עולה מפסק דין זה שמשפה אינו יכול להיות מזכה, משלא שילם בפועל לזוכה?

................

ב.האם גבייה של נזק / חוב אחד, באמצעות 2 פסקי דין שניתנו כדין ואינם קורלטיביים, תחשב תמיד כתשלום עפ"י דין, או האם היא יכולה להיחשב התעשרות שלא כדין, במובן סעיף 1 לחוק המאפשר לדרוש השבה מהזוכה?

ג.האם זוכה עפ"י שני פסקי דין שונים, כנגד נתבעים שונים, בגין חוב אחד, רשאי להיפרע פעמיים ולגבות את החוב פעמיים?

במידה והתשובה לשאלה דנן שלילית, נשאלת השאלה - למי זכות התביעה להשבת הסכום שנגבה ביתר ומי מבין פורעי החוב נחשב כ"מזכה" במובן סעיף 1 לחוק?

ד.האם נושה הגובה חוב עפ"י פסק דין אינו כפוף לעקרון העל של חובת תום הלב? והאם אין להחיל על גבייה זו את המבחנים שנקבעו בהתייחס לסעיף 39 (קיום בתום-לב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.

ה.האם מסת החובות הכוללת שנקבעה ע"י נאמן בפשיטת רגל, אינה יוצרת זכות קניינית הן של הנושים והן של פושט הרגל עצמו, שיש להגן עליה ולמנוע פגיעה בה ע"י הליכים ופסקי דין חיצוניים להליך פשיטת הרגל?

..............

ו.מהאמור לעיל עולה השאלה - האם דיני עשיית עושר ולא במשפט חולשים על דיני פשיטת רגל והאם עקרון השוויון בין הנושים בהליכי פשיטת רגל אינו מקים לנושים/לנאמן בפשט"ר, עילת תביעה כלפי מי שלא שמר על עקרון זה?.

ז.האם חוב של חייב מישני (במקרה זה הבנק) לנושה יכול לעלות על סכום החוב של החייב העיקרי (פושט הרגל) לנושה, שנקבע בהליך ישיר בין החייב העיקרי לאותו נושה?

האמור בסעיף זה עלול להשפיע על מערכת ההתדיינויות שבין נושה לחייב עיקרי ולערבים לחוב, הליכים שמתנהלים לעיתים תכופות שלא צוותא חדא, וייתכן מצב בו החייב העיקרי יאלץ לשלם לערב, שפרע את החוב, סכום העולה על גובה החוב האמיתי, שהוא חב לנושה ושנקבע בהליך שיפוטי ישיר בינו לבין הנושה.

ח.האם אין לייחס להמלצת בית משפט נכבד זה, אשר ניתנת בשלב השלמת הטיעון, משקל זהה למשקלו של פסק-דין?

6.ביקשתי את תשובת המשיב לטענות המבקש, ולאחר שקראתי בכתבים שהונחו לפניי היגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. טעם הדבר: אין מתקיימים בו בפסק הדין נושא העתירה אותם תנאים נדירים וחריגים המצדיקים קיומו של דיון נוסף; קרא: בית-המשפט העליון לא פסק הלכה הסותרת הלכה קודמת של בית-המשפט העליון, אף לא הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראויה היא כי תידון בדיון נוסף ( סעיף 30 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשנ"ד-1984). אשר לנימוק שהעלתה השופטת דורנר בעניין זהותם של הזוכה והמזכה, נזכיר כי השופטת שטרסברג-כהן הסתייגה מנימוק זה וממילא לא ניתן לראות בו הלכה שנפסקה. ואילו הנימוק שעליו נסבה הכרעת בית-המשפט - הקביעה כי תשלום ששולם מכוחו של פסק דין תשלום הוא ששולם כדין - נימוק זה, הגיונו וטעמיו בוקעים מתוכו, ואפילו יש בו חידוש - וכשאני לעצמי חידוש זה נעלה מהשגתי - אין כל הצדק לקיים בו דיון נוסף. והרי לא כל חידוש ראוי הוא שיוסיפו וידושו בו עוד ועוד. ראו והשוו: דנ"א 5771/02 מאיר עשור נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם).

7.העתירה נדחית. המבקש ישלם למשיב שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח.

היום, י"ג בתשרי תשס"ד (9.10.2003).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

03066900_G03.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il