דנ"א 6770/07 אביבה מירז נ. גל גורן הולצברג

1.

זוהי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין שניתן בע"א 4377/04 גורן-הולצברג נ' מירז (טרם פורסם, ניתן ביום 22.7.2007). בפסק הדין התקבל הערעור בדעת רוב (השופטים א' גרוניס וא' חיות) הערעור שהגישו המשיבים בהליך שבפניי, בעוד שדעת המיעוט (השופטת ע' ארבל) סברה כי יש לקבל רק חלק מהערעור. תוצאת פסק הדין היא ביטול קביעתה של העותרת כמוטבת בקופת הגמל של הינדה רבסקי ז"ל (להלן: המנוחה או החסויה ) וביטול העברות הכספים שבוצעו לאחר מכן מחשבון המנוחה אל קופת הגמל.

2.

העותרת היא קרובת משפחה של המנוחה. המשיבים 6-1 הם ילדי אחייניה של המנוחה והמשיבה הפורמלית העניקה ייעוץ משפטי למנוחה והיתה ידידה קרובה שלה. ביום 23.10.94 הגישה העותרת לבית המשפט המחוזי בתל אביב, באמצעות המשיבה הפורמלית, בקשה להכריז על המנוחה כפסולת דין. זאת, לאור קשייה של המנוחה לדאוג לעניינה הכספיים עקב מספר אירועים מוחיים שעברה, תפקוד ירוד ואבדן זיכרון חלקי. ביום 21.11.94 מינה בית המשפט המחוזי את העותרת כאפוטרופה זמנית למנוחה לארבעה חודשים לצורך "כיסוי הוצאותיה השוטפות". זמן קצר לאחר מכן, ביום 11.12.94, הכניסה המנוחה שינוי בשמות המוטבים בקופת גמל שלה כך שהעותרת נרשמה כמוטבת יחידה. מאוחר יותר, ביום 21.9.95, קבע בית המשפט המחוזי כי העותרת והמשיבה הפורמלית ימונו כאפוטרופות במשותף לרכוש המנוחה וכי העותרת תמונה כאפוטרופה על גופה. יש לציין כי המנוחה לא הוכרזה כפסולת דין. בתקופה שלאחר קביעתה של העותרת כמוטבת בקופת הגמל, הועברו סכומי כסף משמעותיים מחשבונה של המנוחה לקופת הגמל. ביום 21.3.96 נפטרה המנוחה. המחלוקת בין הצדדים נסבה על התוקף של רישום העותרת כמוטבת בקופת הגמל ושל העברות הכספים לקופת הגמל. המשיבים 6-1 הביאו את המחלוקת בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' אליעז) דחה את תביעתם של המשיבים והם ערערו לבית משפט זה.

3.

השופטים א' גרוניס וא' חיות, בדעת רוב, סברו כי יש לקבל את הערעור. השופטת חיות סברה כי פעולות רישומה של העותרת כמוטבת בקופת הגמל והעברות הכספים לקופה נגועות בניגוד עניינים ויש לבטלן. היחסים בין אפוטרופוס לחסוי, כך היא ציינה, מבוססים על אמון וכפופים לכלל האוסר על האפוטרופוס להימצא במצב של ניגוד עניינים בין האינטרסים האישיים שלו לבין האינטרסים של החסוי. איסור זה מחייב כי יעמוד חיץ ברור בין הנכסים של החסויה מזה לבין הנכסים של האפוטרופסית מזה. בהקשר זה, לשיטתה של השופטת חיות, אין להבחין בין פעולות שביצעה המנוחה עצמה לבין פעולות שביצעה העותרת. השופטת חיות סברה כי ניתן לבצע היקש לענייננו מסעיף 13 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות ), הקובע כי:

(א) נאמן לא ירכוש לעצמו או לקרובו נכס מנכסי הנאמנות או כל זכות בו, לא יפיק לעצמו או לקרובו טובת הנאה אחרת מנכסי הנאמנות או מפעולותיה, ולא יעשה דבר שיש בו סתירה בין טובת הנאמנות לבין טובתו שלו או של קרובו...

(ג) בית המשפט רשאי לאשר מראש פעולה מן המנויות בסעיף קטן (א) אם ראה שהיא לטובת הנאמנות...

(ה) פעולה מן המנויות בסעיף זה שנעשתה בלי אישור בית המשפט - בטלה, זולת אם נעשתה בתמורה כלפי אדם שאינו בין המנויים בסעיף קטן (ב) (1) ו-(2) ושפעל בתום לב.

סעיף 13(ג), לגישתה של השופטת חיות, מקנה סמכות לבית המשפט לאשר פעולות שיש בהן משום הענקת טובת הנאה לנאמן מתוך נכסי הנאמנות, אולם זאת רק אם יש בפעולות אלה כדי להגשים או לקדם את המטרות שלשמן נוצרה הנאמנות. במקרה שלפנינו – כך נקבע על ידי השופטת חיות – העברה של מאות אלפי שקלים מחשבונה של החסויה אל חשבון קופת הגמל וקביעת העותרת כמוטבת בקופת הגמל, אינן מסוג הפעולות שיש בהן כדי לממש או לקדם את המטרה שלשמה מונתה העותרת כאפוטרופסית של המנוחה. עם זאת, השופטת חיות לא פסלה את האפשרות כי בנסיבות מיוחדות ובמקרים מתאימים, רשאי יהיה בית המשפט לאשר מראש בקשה להעברת נכסים מן החסוי אל האפוטרופוס. בענייננו, לא נתבקש אישור מבית המשפט לפעולות ועל כל – כך פסקה השופטת חיות – דינן להתבטל. מעבר לנדרש, ציינה השופטת חיות כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המנוחה ביצעה את הפעולות באופן עצמאי וללא מעורבות מצד העותרת אינה נקייה מספקות. זאת, לאור הקשיים המנטליים והתפקודיים של המנוחה, כפי שפורטו בבקשה למינוי אפוטרופוס, וכן לאור הנסיבות העובדתיות השונות בביצוע הפעולות.

4.

השופט גרוניס סבר אף הוא כי האיסור על הימצאות במצב של ניגוד עניינים חל על האפוטרופוס ביחסיו עם החסוי, וכי במקרה זה אף אם פעלה המנוחה מתוך צלילות דעת ובלא השפעה בלתי הוגנת כאשר שינתה את שמות המוטבים, אין בכך כדי לחלץ את הפעולה מבטלות. ייתכן – כך כתב השופט גרוניס – שבהקשר הדברים בנסיבות המקרה יוצר הדין חזקה חלוטה בדבר השפעה בלתי הוגנת. למצער, אם זו חזקה הניתנת לסתירה, הרי שמוטל נטל כבד ביותר להראות שלא הופעלה השפעה כאמור – נטל שלא הורם בענייננו. פעולתה של המנוחה, לשיטתו של השופט גרוניס, דומה למתנה נדחית בזמן מצד החסויה לאפוטרופה – פעולה הנגועה בניגוד עניינים. השופט גרוניס הוסיף וציין כי לא מן הנמנע שאדם יעניק מתנה לאפוטרופסו ויתכן כי ניתן לעשות כן באישור בית המשפט. מן העבר השני, ציין השופט גרוניס כי תחושת הצדק היא שיש לגמול לעותרת שסייעה למנוחה כאשר קרוביה התרחקו ממנה וכי קיים אינטרס ציבורי לעודד אנשים לשמש כאפוטרופסים של קשישים ושל אחרים המתקשים לנהל את ענייניהם באופן עצמאי. עם זאת, לשיטתו של השופט גרוניס, גובר בענייננו האיסור על ביצוע פעולות בניגוד עניינים ודינן של הפעולות להתבטל.

5.

השופטת ארבל, בדעת מיעוט, סברה כי העותרת זכאית לקבל את כספי קופת הגמל, למעט הכספים שהועברו אל קופת הגמל ביום 2.1.95, אשר לגביהם לא ניתן לקבוע כי המנוחה עצמה הורתה לבנק על העברתם. בפסק דינה הדגישה השופטת ארבל את החשיבות שיש ליתן לכיבוד מצוותו האחרונה של הנפטר. החופש לצוות, כך הוסיפה, אינו חופש מוחלט, אך עקב חשיבותו של עקרון זה, אין להטיל על רצונו של הנפטר מגבלות מעבר לאלה שקבע המחוקק. השופטת ארבל לא מצאה מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי כי המנוחה היתה צלולה בדעתה והבחינה בטיב הפעולות נשוא המחלוקת שביצעה. השופטת ארבל סברה כי לא התקיימו בענייננו נסיבות של השפעה בלתי הוגנת. לדבריה, על אף שהמנוחה היתה תלויה בעותרת במידה רבה בכל ניהול ענייניה, לא ניתן לקבוע שהתלות מקימה חשש לכך שרצונה של המנוחה שועבד לזה של העותרת. ודוק: גם לשיטתה של השופטת ארבל, קיים איסור על הימצאות במצב של ניגוד עניינים ביחסים שבין אפוטרופוס לחסוי. לשיטתה, הוראות חוק הנאמנות מהוות הסדר משלים ליחסים שבין אפוטרופוס לחסוי, ככל שאין הוראה ספציפית בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות ), ולכן, סעיף 13 לחוק הנאמנות חל במישרין על יחסים אלה. עם זאת, לגישתה של השופטת ארבל, אין בקביעתה של העותרת כמוטבת בקופת הגמל משום הפרה של חובת הנאמנות המוטלת עליה. כך מפיה של השופטת ארבל:

ככל שדברים אמורים בעצם הפעולה של שינוי שמות המוטבים, איני סבורה כי יש לראות בפעולה זו משום הפרה של חובות הנאמנות המוטלות על המשיבה. המנוחה היתה אמנם חסויה, ואולם היא היתה כשרה לפעולות משפטיות. כפי שפירטתי, קיימות ראיות לכך שהיא היתה מודעת לטיב הפעולה שביצעה ביום זה ולכך שזה אכן היה רצונה. היא עצמה שינתה את שמות המוטבים לאחר שיחה ביחידות עם פקידת הבנק. די בכך לטעמי על מנת להותיר פעולה זו על כנה. אעיר, כי החלופות הרלוונטיות שבסעיף 13(א) לחוק הנאמנות מדברות במידה כזו או אחרת בפעולה של הנאמן, "המפיק טובת הנאה" או עושה "דבר שיש בו סתירה" לטובת הנאמנות. עצם העובדה שהמשיבה 1 ליוותה את המנוחה אל הבנק, שם הותירה אותה עם פקידת הבנק, אין בה משום פעולה שכזו.

שונים הדברים, לשיטתה של השופטת ארבל, ביחס להעברות הכספים מיום 2.1.1995. בנוגע להעברות אלה, סברה השופטת ארבל כי לא ניתן לקבוע שהפעולות בוצעו על ידי המנוחה, וכי היה על העותרת לפעול בהתאם לדרישות סעיף 13 לחוק הנאמנות ולפנות לבית המשפט על מנת לקבל את אישורו בטרם תורה על העברות כספים שהיא הנהנית מהן. משלא נעשה כך, פסקה השופטת ארבל כי העברות הכספים מיום 2.1.1995 בטלות. ועוד הוסיפה:

על מנת להסיר חששות מעין אלה המתעוררים בעניין שבפנינו, ראוי לדרוש כי מקום שמדובר בפעולה משפטית שמבצע חסוי שאינו פסול דין, ואשר האפוטרופוס (או קרוביו או מי מטעמו) עשוי להפיק ממנה טובת הנאה אף על פי שהוא אינו צד לפעולה המשפטית, ניתן לדרוש - הגם שאין דרישה זו עולה מדברי החקיקה הרלוונטיים - כי פעולה שכזו תצריך את אישורו מראש של בית המשפט. כפי שציינתי בפסקה 21 לחוות דעתי, החובה להגן על החסוי ועל נכסיו מפני החשש שמא ינוצלו לרעה על ידי האפוטרופוס או מי מהקרובים לו, מצדיקה שלא לראות בפעולות המשפטיות המנויות בסעיף 48 לחוק הכשרות רשימה סגורה וממצה, וכפי שציינתי שם, תחולתו של האיסור על אפוטרופוס להימצא בניגוד עניינים ראוי שישתרע על כל מקרה בו מתעורר כל חשש לניגוד עניינים. דברים דומים יכולים להיאמר גם ככל שהדברים אמורים בהוראת סעיף 13 לחוק הנאמנות. דהיינו, גם מקום בו אין מדובר בפעולה אקטיבית של הנאמן, אלא בפעולה שכל כולה נעשתה על ידי החסוי אך הנאמן הוא שעשוי למצוא עצמו מפיק ממנה טובת הנאה, גם במקרה זה ראוי כי יידרש אישורו מראש של בית המשפט לביצוע הפעולה על ידי החסוי. באופן זה יהא בידו של בית המשפט לבחון באופן בלתי אמצעי את מניעיו של החסוי בביצוע הפעולה המשפטית המבוקשת, את טיבה של מערכת היחסים בינו לבין האפוטרופוס ואת הנסיבות העומדות ברקעה. יהא בידו לעמוד על רצונו של החסוי בעודו בחייו, כאשר בידו לבאר את רצונו, וכך גם יינתן המשקל ההולם למה שלאחר מכן יהפוך ל"רצון המצווה".

[הדגשות הוספו, א' ר']

6.

העותרת מעלה בעתירתה טענות שונות כנגד הקביעות בפסק הדין. לטענתה, אין ניגוד אינטרסים בין האפוטרופוס לבין החסוי, כאשר החסוי נותן לאפוטרופוס זכויות בקופת גמל או בביטוח חיים, כמוטב לאחר מותו של החסוי. הענקה זו – כך נטען – לא מחסירה מאומה מהחסוי. ההסדר הקבוע בחוק הכשרות – כך טוענת העותרת – בא להגן על החסויה ולא על יורשיה. לשיטתה של העותרת, לא הופר בענייננו ההסדר הקבוע בסעיפים 47 ו-48 לחוק הכשרות, והעותרת כלל לא ייצגה את החסויה בביצוע הפעולות נשוא המחלוקת. משכך, לא נדרש אישור בית משפט לפעולות. העותרת מדגישה כי בחלק גדול מהתקופה היא היתה אפוטרופה רק לכיסוי הוצאותיה של המנוחה. לעניין הקביעה כי התקיימה בענייננו השפעה בלתי הוגנת, טוענת העותרת כי החסויה פעלה מרצונה החופשי ומדגישה כי היא מעולם לא הוכרזה כפסולת דין. גם אילו היתה השפעה, מוסיפה העותרת וטוענת כי השפעה זו לא היתה "בלתי הוגנת", שכן רק היא טיפלה במנוחה בעוד שהמשיבים התעלמו ממנה. העותרת סבורה כי תוצאת פסק הדין פוגעת באופן שאינו ראוי בזכות הקניין של החסויה, בחופש החוזים שלה (לעשות בקניינה כראות עיניה) וכן פוגעת בעיקרון שיש לקיים את רצון המת.

7.

המשיבים מצדם סבורים כי לא מתקיימת עילה לעריכת דיון נוסף בענייננו. לשיטתם, השאלה העיקרית שבה נחלקו שופטי ההרכב היא האם הפיקה המבקשת טובת הנאה והאם היתה במצב של ניגוד עניינים בצירופה כמוטבת לקופת הגמל. שאלה זו, לגישתם, קונקרטית לתיק ואין היא מסוג הסוגיות המצדיקות עריכת דיון נוסף. לטענתם, מרבית טיעוני העותרת מהווים למעשה ערעור נוסף. בענייננו, כך הם טוענים, לא נקבעה בפסק הדין הלכה חדשה ולא מדובר בסוגיה משפטית "קשה".

8.

היועץ המשפטי לממשלה הביע דעתו כי אם המשמעות העולה מדעת הרוב בפסק הדין היא שהדרך היחידה שבה חסוי יוכל להעניק טובת הנאה ממונית לאפוטרופסו היא באמצעות פנייה מראש לבית המשפט, הרי שזו הלכה חדשה וקשה היוצרת "גזרה שספק אם הציבור יוכל לעמוד בה". אם זו ההלכה שנקבעה, עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה היא שיש מקום לקיים בעניינה דיון נוסף.

דין הבקשה לדיון נוסף להידחות.

9.

על-פי דעת הרוב בפסק הדין, יש ברישומה של העותרת כמוטבת בקופת הגמל ובהעברות הכספים לקופה משום הענקת טובת הנאה העומדת בניגוד לאיסור על הימצאות במצב של ניגוד עניינים ביחסים שבין אפוטרופוס לחסוי. לגישתו של השופט גרוניס, לא הרימה העותרת את הנטל להוכיח כי לא התקיימה השפעה בלתי הוגנת ביסוד הענקה זו. גם השופטת חיות ציינה (למעלה מן הנדרש לשיטתה) כי קיים ספק של ממש באשר לעצמאותה של המנוחה עת ביצעה את הפעולות נשוא המחלוקת, לאור הנסיבות העובדתיות הקונקרטיות בתיק. לא מצאתי כי מתקיימת בקביעות אלה עילה לקיום דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984. בכל אלה לא מצאתי כי נפסקה בענייננו הלכה שיש בה חידוש, חשיבות או קושי משפטי המצדיקים עריכתו של דיון נוסף, וגם לא נקבעה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון.

10.

באשר לחשש שמעלה היועץ המשפטי לממשלה, אציין כי פסק הדין אינו קובע הלכה ברורה לגבי האפשרות שבית המשפט ייתן אישור בדיעבד להענקה של טובת הנאה מאפוטרופוס לחסוי. אמנם, לגישתה של השופטת חיות יש לדרוש אישור מראש להענקה זו, אך השופט גרוניס לא דן ולא הכריע בסוגיה, אלא ציין כי "אפשר שהתשובה תימצא באישור של בית המשפט", וזאת, מבלי להתייחס לאפשרות של אישור בדיעבד להענקה. השופטת ארבל ציינה כי לטעמה ראוי לדרוש שינתן אישור מראש של בית המשפט להענקת טובת הנאה מאפוטרופוס לחסוי, גם כאשר מ דובר

בפעולה שמבצע החסוי (שאינו פסול דין) ושהאפוטרופוס אינו צד לה. יחד עם זאת, ניתן להבין את פסק דינה באופן התומך למעשה בהענקה של אישור בדיעבד לרישומה של העותרת כמוטבת בקופת הגמל (וראו לעניין זה הציטוטים שהובאו לעיל מפסק דינה). מכאן, שאין בפסק-הדין קביעה פסקנית בשאלת מנגנון האישור של בית המשפט להענקת טובת הנאה מאפוטרופוס לחסוי, כי אם ביטוי לעמדה כי רצוי שהאישור יוענק מראש (ולעניין זה יש ליתן את הדעת גם להוראות חוק הנאמנות). ההכרעה אם קיימת בנסיבות כאלה או אחרות אפשרות לאשר בדיעבד הענקת טובת הנאה מאפוטרופוס לחסוי תיוותר לעת מצוא.

בנסיבות העניין, ולנוכח עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, אין צו להוצאות.