דנ"א 690/98 אורות מושב עובדים של עולי אמריקה להתיישבות חקלאית נ. בנק לאו

דין העתירה לדיון נוסף להידחות.

השאלה המרכזית בה הכריע בית המשפט היתה, האם בנסיבות הענין הספציפי יש לראות בפעולת בנק לאומי לישראל בע"מ ( להלן: הבנק ), הוא המשיב בעתירה, על פי סעיף 19(א)(3) להסכם ההלוואה, משום עקיפה אסורה של הוראות חוק הרבית, תשי"ז1957-. המדובר בהוראה אשר התירה לבנק לחייב את החשבון הדביטורי של העותר בסכומי ההלוואה שבפיגור. על פי המוסכם, היתרה הדביטורית (אם תווצר) בחשבון האמור תישא רבית בשיעור המירבי.

שופטי הרוב קבעו, כי בנסיבותיו של ענין זה, פעולת הבנק לא עלתה כדי עקיפה של החוק האמור. בהקשר זה צויין (על ידי השופט גולדברג), כי הלכה למעשה "היה הבנק מחייב את חשבון החח"ד באופן אוטומטי בפרעון כל תשלום, בין אם חשבון החח"ד היה ביתרת זכות ובין אם היה ביתרת חובה, בין אם הריבית בחשבון ההלוואה היתה גבוהה יותר מהריבית בחשבון החח"ד, ובין אם נמוכה יותר". מכאן, כי הבנק לא שקל, לגבי כל חיוב של חשבון החח"ד, את "כדאיות ההסדר מבחינתו, ואיזו ריבית גבוהה יותר בכל אחד מהחשבונות בזמן פרעון התשלום".

הנה כי כן, במוקד פסקי הדין שניתנו בערעור עומדות הערכות שונות בדבר טיב פעולתו של הבנק מכוח הוראות ההסכם על רקע עובדותיו של המקרה. מפסקי הדין לא עולה הלכה נורמטיבית בעלת אופי כללי בדבר פירושו הנכון של הסעיף האמור בהסכם ההלוואה. בכלל זה אין בהם הכרעה עקרונית בשאלת היחס בין ההוראה האמורה לבין סעדים אחרים העומדים לבנק מכוח הסכם ההלוואה. גם לא מצאתי בפסק הדין סטייה מן ההלכה, לפיה אין תוקף לעיסקה פיקטיבית אשר תכליתה לעקוף את הוראות חוק הרבית (ע"א 58/68 בנק הפועל המזרחי נ' זורגר , פ"ד כב(2) 652, 670). במצב דברים זה, לא מצאתי כי בפסק הדין נשוא העתירה, נקבעה כל הלכה אשר יש בה משום סתירה להלכה קודמת, או שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש המצדיקים דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד1984-).

לפיכך, העתירה נדחית. העותר ישא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח.