דנ"א 7010/11 פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט בבע"מ 3741/11 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 14.9.2011), שניתן מפי השופט נ' הנדל ובהסכמת השופטים א' רובינשטיין ו- ח' מלצר (להלן: פסק הדין ). בפסק דין נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישו העותרים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שהותיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, במסגרתו הוכרזו בנותיהם הקטינות של העותרים כבנות אימוץ לאחר שנקבע כי מתקיימים בעותרים תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א - 1981 (להלן:

החוק ). כן לא מצא בית המשפט ליתן רשות ערעור בבקשתם החלופית של העותרים לפיה יתאפשר בנסיבות העניין אימוץ פתוח, והותיר את החלטת הערכאות דלמטה המורה על אימוץ סגור – על כנה.

2.

מעיון בפסק הדין עולה כי מסקנתו של בית המשפט לפיה אין מקום להתערבות בהחלטות הערכאות דלמטה, התבססה על בחינה מקיפה של מכלול הנסיבות העובדתיות הקשות בעניינם של המבקשים, תסקירי העובדות הסוציאליות שטיפלו במשפחה בתקופות שונות וחוות הדעת שהונחו בפני הערכאות דלמטה, והכל תוך יישומן על המסגרת המשפטית הנוהגת. במצב דברים זה, ניצבה בפני העותרים משוכה גבוהה בהוכחת הטעמים המצדיקים לשיטתם את קיום ההליך והנדיר של דיון נוסף בהתאם להוראות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984.

משוכה זאת לא עלה בידי העותרים לעבור, שכן נראה כי מרבית טענותיהם הינן ערעוריות במהותן ומופנות כלפי היבטים עובדתיים ודיוניים הנוגעים להליכים שהתנהלו בערכאות השונות. טענות אלה אינן מסוג הטענות המבססות עילה לעריכת דיון נוסף. כך הם הדברים גם ביחס למה שנראית טענתם המרכזית של העותרים. בהתאם לטענה, עניינם של העותרים מעורר סוגיה תקדימית שלא זכתה להתייחסות בהליכים השונים, ואשר נוגעת ליחס שבין ההחלטה על מסירת בנותיהן הקטינות לאימוץ לבין החשש מן הנזק שיגרם להן בעקבות מהלך זה, נוכח הוצאתן ממשפחת האמנה בה נמצאו מספר שנים והקשר שנוצר בינן לבין ההורים האומנים. ראשית יצוין, כי גם אם נניח לצורכי הדיון בלבד כי היבט זה לא לובן כדי צורכו במסגרת ההליכים דלמטה, עדיין אין בטענה זו כדי להצביע על התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק, שעיקרם – יצירתה של הלכה חדשה בפסק הדין. מעבר לכך, ולגופם של דברים, נראה גם כי בניגוד לאופן הצגת הדברים, הסוגיה הקשה שמעלים העותרים לא נעלמה מעיני בית המשפט. נהפוך הוא - מפסקה 8 לפסק הדין עולה כי המשפחה האומנת, שהביעה נכונות לטפל בקטינות לטווח הארוך, חוששת מפני החובות המתחייבות מאימוץ. לפיכך, הצביע בית המשפט על הקושי הקיים בהותרת הקטינות במשפחת האומנה כפתרון של קבע. במקביל, ציין בית המשפט כי נמצאה משפחה - שאורח חייה החרדי הולם את אורח חיי משפחת מוצאן - הנכונה לאמץ את הקטינות, על מלוא המשמעויות הנלוות לכך. במצב דברים זה, וכפי שציין אף בית המשפט, קיימת חשיבות בקידום פתרון הקבע על-פני פתרונות ארעיים אחרים, במיוחד בשים לב לחלוף הזמן וגילן של הקטינות. מכאן, שאין ממש בטענת העותרים במישור זה, וממילא אין בה כדי להצדיק עריכת קיום דיון נוסף בפסק הדין.

3.

אכן, נסיבות עניינם של העותרים וילדיהם קשות הן ומכמירות לב. רצונם המוצהר של העותרים לשמור על קשר עם בנותיהן מובן, וההכרעה המובילה לניתוק קשר ביולוגי זה קשה היא עד מאד (הגם שהוסכם כי ישמר קשר מסוים עם אחיהן של הקטינות). עם זאת, נסיבות העניין, כפי שפורטו בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט, מצביעות בבירור על כך שטובת הקטינות מחייבת את התוצאה שנקבעה, ולא מצאתי כי קמה עילה לשוב ולהרהר בה, בוודאי לא במסגרת ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף. אשר על כן, העתירה נדחית.