דנ"א 7021/07 הרב נחמן צוקר נ. עיריית פתח תקוה

במסגרת הליכי פירוק של עמותת הישיבה התיכונית כפר גנים הוצעו שתי הצעות למימון הסדר נושים – הצעה אחת של המבקש, הצעה שנייה של המשיבה 1, עיריית פתח תקווה. בית המשפט המחוזי ביכר את הצעתה של המשיבה 1. המבקש הגיש ערעור על כך לבית המשפט העליון. הערעור נדחה (השופטים א' גרוניס, א' חיות וי' אלון). בית המשפט העליון תיאר בפסק-דינו את השתלשלות העניינים שהובילה לפסיקתה של הערכאה הדיונית, ומצא כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה. בית המשפט הסביר:

בפני בית המשפט עמדו שתי הצעות. השאלה שהיתה טעונה הכרעה לא הייתה מהי ההצעה התיאורטית המיטבית, אלא היה צורך להכריע בין שתי הצעות קונקרטיות. בהחלט יתכן שכל אחת משתי ההצעות לוקב בחסרונות, למשל מבחינת זהות ואופי הגורמים העומדים מאחורי כל אחת מהן. ברם, על בית המשפט היה לבחור אחת מהן. אין מקום לומר, כי נפלה שגגה בבחירה שנעשתה. כאמור, כוחו של הרב צוקר [המבקש] אינו עוד במותניו. מפאת כבודו, לא נפרט עובדות שונות שעלו במהלך חקירתו בבית המשפט המחוזי. אין ספק, כי הרב צוקר אינו יכול עוד לתפקד כבימים עברו, עת שניהל את הישיבה באופן מופתי, ולוּ מן הצד החינוכי. חובה לציין, כי בעלי הדין האחרים, אלה האמונים על אינטרס הציבור, תמכו ותומכים בקבלת הצעתה של העירייה. כוונתי הן לרשם העמותות והן לכונס הנכסים הרשמי. אף מפרקה של העמותה חיווה דעתו כי יש להעדיף את הצעתה של העירייה.

בהתחשב בכל אלה, ובעובדה שמבחינת הנושים שתי ההצעות הן היינו הך, פסק בית המשפט כי בית המשפט המחוזי צדק בהעדפת הצעתה של העירייה על פני זו של המבקש. בית המשפט חתם בציינו כי "בית המשפט המחוזי עמד על כך שלרב צוקר יינתן 'מעמד רוחני בישיבה'. ציפייתנו היא שכך ייעשה".

המצוטט לעיל מתוך פסק-הדין נשוא העתירה משקף את הדיון כולו בערעורו של המבקש. ברי, כי בדברים אין משום הלכה, לא כל שכן הלכה מן הסוג המצדיק דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984. אכן, המבקש מעלה טענות קשות על התנהלות של גורמים שונים בפרשה; הוא מלין על כך שבית המשפט העליון לא נדרש לגופן של בקשות וראיות שהוצגו על-ידו; הוא משיג על פסק-הדין שניתן. המבקש סבור כי יש להידרש לנתונים רלבנטיים חדשים. הוא טוען כי בפסק-הדין נקבעה הלכה חדשנית בסוגיה של זכות קדימה למייסד עמותה. אולם, כפי שנפסק לא אחת, הליך הדיון הנוסף לא נועד לקיום ערעור על פסק-דין של בית המשפט העליון, והוא שמור למקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם נפסקה על-ידי בית המשפט העליון הלכה מן הסוג המצדיק בירור נוסף בפני הרכב מורחב. במקרה הנדון – לא כך היה, ולפיכך, אין מנוס מדחיית הבקשה.

הבקשה לדיון נוסף נדחית אפוא.