דנ"א 7394/09 עזבון המנוח אמיר אליקשוולי נ. מדינת ישראל

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט העליון מיום 28.7.09 ברע"א 5277/08. בפסק הדין נשוא העתירה התעוררה שאלת אחריותה הנזיקית של המשיבה להירצחו של התינוק אמיר אליקשווילי ז"ל (להלן: התינוק ), שעזבונו הוא העותר 1, על ידי אביו, מוחמד חטיב בן עלי (להלן: מוחמד ). העותרים 2 ו-3 הם בהתאמה אחיו של התינוק

ואימו (להלן: העותרת ). בית משפט השלום בחיפה קיבל את תביעת העותרים נגד המשיבה וקבע כי זו התרשלה כלפי העותרים; בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל (ברוב דעות) את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום; ובית המשפט העליון בפסק הדין נשוא העתירה דחה את בקשת רשות הערעור שהגישו העותרים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

1.

המקרה המזעזע שעליו התבססה תביעת העותרים נגד המשיבה אירע ביום 5.8.99. באותו יום פרצה מריבה קולנית בין מוחמד לבין העותרת. בעקבות המריבה הזעיקו שכניהם של בני הזוג את המשטרה, ולמקום הגיעו שוטר ושוטרת. השוטר ניגש לשוחח עם מוחמד, תוך שהוא מבחין בשברי כוס על הרצפה בתוך דירת בני הזוג. במהלך השיחה יצאה העותרת מדירת בני הזוג, הממוקמת בקומת הקרקע, אל חצר הבית, כשהיא צועקת "הוא עוד יהרוג אותי". בשלב זה נתבקשה השוטרת על ידי השוטר לעמוד יחד עם העותרת בחצר, בעוד השוטר פנה בשנית למוחמד. בתגובה ניסה מוחמד לדבר עם העותרת ולהתקרב אליה, אך השוטר מנע זאת ממנו כשהוא תופס בידו ודורש ממנו להיכנס לדירה, ללבוש חולצה ולהביא את תעודת הזהות שלו. בעקבות זאת נכנס מוחמד לדירה לבדו, לבש חולצה, שב לחצר וביקש פעם נוספת לדבר עם העותרת. השוטר מנע אף ניסיון זה של מוחמד, ואז הודיע לו כי הוא מעוכב, וכי עליו להתלוות אליו לחקירה. לאחר מכן, ובעקבות דחיפה של השוטר על ידי מוחמד וניסיון נוסף של מוחמד לדבר עם העותרת, תפס אותו השוטר בידו, והודיע לו כי הוא עצור, וכי באם יתנגד למעצר הוא ישתמש בסמכויות הנלוות למעצר. בתגובה הודיע מוחמד לשוטר כי אין צורך בשימוש בכוח, וכי הוא לא יתנגד להתלוות אליו. מיד לאחר מכן התחמק מוחמד מתפיסתו של השוטר, ורץ לכיוון מרפסת הבית. לאחר עימות פיסי שהתרחש בין מוחמד לבין השוטר, ושבסופו הצליח מוחמד לחמוק מידי השוטר, נכנס מוחמד לסלון הדירה וסגר מאחוריו את דלת הסורגים. לאחר מכן פנה מוחמד ל"סל-קל" שהיה מונח בסלון, ובו התינוק, ובעט בתינוק בבטנו. רק בשלב זה, כך נקבע, הבחין השוטר בהימצאות התינוק בדירה. באותו רגע נטל מוחמד את התינוק בידו, ורץ למרפסת כשהוא אוחז בו. בתגובה שלף השוטר את אקדחו ודרך אותו. בהגיעו למרפסת השליך מוחמד בכוח רב את התינוק אל עבר חצר השכנים והביא למותו. השתלשלות אירועים מצמררת זו היא שהביאה להגשת תביעת העותרים נגד המשיבה. פסק הדין נשוא העתירה, שבו נקבע כי המשיבה לא התרשלה כלפי העותרים, ניתן מפי השופט ס' ג'ובראן , שאליו הצטרפו בהסכמה המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופט ח' מלצר .

2.

בפסק דינו עמד השופט ג'ובראן על יסודותיה של עוולת הרשלנות, קבע כי לא ניתן לחלוק על חובתה העקרונית והרעיונית של המשטרה להגן על הציבור מפני פגיעה עבריינית בשלומו ובגופו, והוסיף כי חובת הזהירות במקרה הפרטני נגזרת מיכולתו של אדם סביר לצפות כי בהתנהגותו הוא עלול להביא לנזק שנגרם. טענות העותרים באשר להתרשלות המשטרה בעניינם, שנדחו בפסק דינו של השופט ג'ובראן , נגעו הן למיומנות השוטרים שנשלחו לטפל באירוע והן להתנהגות השוטרים במהלך האירוע עצמו.

3.

בכל הנוגע להיקף ולמיומנות הכוח שנשלח לטפל בקריאת השכנים על אלימות משפחתית (שוטר "רגיל" ושוטרת בשירות חובה), קבע השופט ג'ובראן כי בנסיבות העניין לא היה מקום לדרוש מהמשטרה לצפות כי מדובר בקריאה העלולה להתפתח לכדי אירוע בעל חומרה מיוחדת, העשוי להביא לכדי התוצאה הטראגית שבה הסתיים. עוד הוסיף השופט ג'ובראן כי חובת הזהירות שהייתה מוטלת על המשטרה דרשה משלוח שוטרים בכמות וברמה סבירה, שאינה חורגת מהיקף הכוח הרגיל אותו שולחת המשטרה כמענה לתלונה רגילה. השופט ג'ובראן המשיך וקבע כי לא מצא כי המשטרה חבה ברשלנות בשל היקף ומיומנות הכוח שנשלח לטפל באירוע.

4.

באשר לאופן הטיפול באירוע טענו העותרים כי התרשלות המשטרה הייתה בהימנעותם של השוטרים מלעצור ו/או לאזוק את מוחמד כבר בשלביו הראשונים של האירוע. בעניין זה קבע השופט ג'ובראן כי לאור התנהגותו האלימה והמאיימת של מוחמד היה על השוטרים לצפות את האפשרות שמוחמד יפגע באדם אחר בסביבתו. עם זאת, השופט ג'ובראן הוסיף כי ציפייה זו הייתה ברמת הסתברות נמוכה; שכן לא זו בלבד שבידי השוטרים לא היה כל מידע שעשוי היה להצביע באופן קונקרטי על כוונתו של מוחמד לפגוע באדם כלשהו בסביבתו הקרובה באופן מיידי או בזמן הקרוב, אלא שאף העותרת לא צפתה אפשרות זו, הותירה את התינוק לבדו ולא הזהירה את השוטרים מפני האפשרות שמוחמד יפגע בתינוק או במישהו אחר מלבדה. משכך קבע השופט ג'ובראן , כי קמה אמנם חובת זהירות של המשטרה כלפי התינוק, אולם היקפה של זו מצומצם ביותר.

5.

בבואו לבחון האם באופן הטיפול של השוטרים באירוע הפרה המשטרה את חובת הזהירות שלה ציין השופט ג'ובראן כי החלטות המשטרה בדבר שימוש בסמכויותיה לשם הגנה על הציבור הרחב דורשות איזון עדין ומחייבות מידה רבה של שיקול דעת. עוד הוסיף כי אחריות בנזיקין תוטל בעיקר במקרים בהם נמנעה המשטרה לחלוטין מלעשות שימוש בסמכויותיה, או עשתה שימוש לוקה בחסר בצורה משמעותית, בשל אדישות, רתיעה או שיקולים אחרים, שאינם רלוונטיים לחובתה לשמור על שלום הציבור. במקרים בהם לא הוכח קיומם של שיקולים שלא מן העניין, כך הוסיף השופט ג'ובראן וקבע, מוטל יהיה על התובע להראות כי המשטרה חרגה משיקול הדעת המוקנה לה בעת שמירה על שלום הציבור, בהראותו כי היה בידיה מידע קונקרטי וברור בדבר סכנה ממשית וקרובה לשלום הציבור, מצד גורם ידוע, והיא נמנעה מלעשות שימוש סביר בסמכויותיה בכדי למנוע סכנה זו. עוד הוסיף השופט כי גישה דומה עולה גם ממשפטן של מדינות אחרות.

6.

בכל הנוגע לפרשה שלפנינו קבע השופט ג'ובראן כי לא ניתן לומר שאי-מעצרו של מוחמד על ידי המשטרה או אי-כבילתו באזיקים, בנסיבות שהתקיימו בעת האירוע ובהתאם למידע שהיה בידי המשטרה באותה עת, מהווים חריגה משיקול הדעת המשטרתי הסביר, שיש בה כדי להקים אחריות בנזיקין. בהקשר זה ציין השופט ג'ובראן כי סמכויות המעצר והסמכויות האחרות להגבלת תנועה הינן מהחריפות שבסמכויות המסורות לידי רשויות החוק, ואין מנוס מפני שימוש זהיר בהן. נוכח האמור לעיל, הגיע השופט ג'ובראן למסקנה כי התנהלותם של השוטרים בפועל לא היוותה הפרה של חובת הזהירות שלהם כלפי הציבור בכלל וכלפי התינוק בפרט.

כן קבע השופט ג'ובראן כי אף הימנעותו של השוטר מלעשות שימוש בנשק שלו לאחר שמוחמד בעט בתינוק ונטלו בידו אינה מהווה התרשלות. זאת, נוכח חששו של השוטר מפני פגיעה בחפים מפשע, אי-יכולתו לדעת כי מוחמד עומד להשליך את התינוק והעובדה שפגיעה במוחמד הייתה מביאה לשמיטת התינוק מידיו ולפגיעה בתינוק.

המשנה לנשיאה ריבלין והשופט מלצר הצטרפו, כאמור, בהסכמה לפסק דינו של השופט ג'ובראן ; וזאת, מבלי להתייחס לשאלות הכלליות שהעלה השופט ג'ובראן בפסק דינו בנוגע למבנה עוולת הרשלנות.

7.

לטענת העותרים יש לקיים דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה בנוגע לשאלת החובה של שוטרים לעצור ולאזוק מיידית אדם החשוד במעשי אלימות בנסיבות כדוגמת נסיבות המקרה דנן. כן מבקשים העותרים לקבוע כי קיימת חובה פוזיטיבית המוטלת על שוטרים, המשחררים חשוד אלים מחזקתם על מנת שייטול דברים מביתו, לשאול את אותו אדם האם יש מישהו בבית. בנוסף מעלים העותרים טענות שונות הנוגעות באופן פרטני להתנהלות השוטרים באירוע נשוא התביעה ולקביעותיו של בית משפט זה כי לא הייתה בהתנהלות זו משום התרשלות כלפיהם.

8.

המשיבה מתנגדת לקיום דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה. לטענתה, בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה כלשהי ובית משפט יישם את ההלכה הקיימת לעניין בחינת אופן פעולתה של המשטרה על עובדות המקרה הקונקרטי, על-פי נסיבותיו המיוחדות. המשיבה מוסיפה וטוענת כי הטענות המועלות בעתירה הן טענות ערעוריות מובהקות, וכי העותרים לא הבהירו מה ההלכה שנפסקה בפסק הדין נשוא העתירה המצדיקה קיום דיון נוסף. עוד טוענת המשיבה כי התוצאה הטראגית של המקרה אינה מקימה את יסוד הקשיות המיוחדת הנדרש לשם עריכת דיון נוסף.

9.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. ההכרעה שנתקבלה בפסק הדין נשוא העתירה בנוגע להיקף אחריותה הנזיקית של המשטרה מבוססת בעיקרה על עובדות המקרה שנדון בפסק הדין. בפסק הדין נשוא העתירה נקבעו אמנם קביעות חשובות בנוגע לנסיבות בהן תוטל אחריות על המשטרה במסגרת עוולת הרשלנות; אולם בקביעות אלה אין משום חידוש הלכתי עקרוני המצדיק דיון נוסף בפסק הדין, ואין בהן כדי לפטור את המדינה בכלל ואת המשטרה בפרט מאחריות בנזיקין במקרים המתאימים (ראו והשוו: ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס , פ"ד נח(5) 167 (2004); ע"א 6279/04 עזבון המנוח מוסא אבו צבחה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.5.07)). אף בנימוקים שהביאו העותרים במסגרת עתירתם אין כדי להצדיק קיום דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה. נימוקים אלה מבוססים על עובדותיו הפרטניות של המקרה דנן, וטענות העותרים כנגד ההכרעה שנפלה בפסק הדין הן טענות ערעוריות מובהקות, שאין להידרש אליהן במסגרת עתירה לדיון נוסף. עוד יצוין, כי אין הצדקה לקיים דיון נוסף בנוגע לאופן הפעולה הקונקרטי הנדרש מצידם של שוטרים בסיטואציות מסוימות. בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה כל הלכה בעניין זה, ויש לזכור כי קביעתן של הנחיות מחייבות מסוג זה נמצאת באחריות הגורמים המקצועיים הרלוונטיים (שנתונים, כמובן, לביקורת שיפוטית) ולא באחריות בית המשפט. עם זאת, דומה כי מן הראוי שהגורמים המוסמכים במשטרה יפעלו לגיבוש כללי התנהגות קונקרטיים, שינחו את השוטרים הפועלים בשטח בנוגע לאופן הטיפול בתלונות בדבר אלימות במשפחה. לסיום אציין, כי מצוקתם של העותרים היא מובנת וכך גם תחושותיהם הקשות ביחס לאירוע הטרגי שהתרחש; אולם, בהתאם למבחנים המשפטיים המקובלים לעניין זה אין עילה לקיום דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה.

אשר על כן, העתירה נדחית.

בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.