דנ"א 7600/05 יעקב פייר נ. אולה לרנר

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בבע"מ 4282/03 לרנר נ' פייר , שניתן ביום 21.6.05.

1.ביום 14.1.90 ערכו בני הזוג מיכאל ורעיה פייר צוואות משותפות והדדיות, בהן שני תנאים עיקריים. ראשית, כל אחד מבני הזוג ציווה בצוואתו כי לאחר פטירתו יירש אותו בן הזוג השני באופן מלא (סעיף 1 לצוואה). שנית, כל אחד מבני הזוג קבע בצוואתו כי במקרה של פטירה משותפת של שני בני הזוג באותו הזמן יהיה היורש של שני בני הזוג בנם המשותף, הוא העותר בעתירה שבפנינו. כן נקבע בצוואות כי העותר יהיה חייב למסור למשיבה (שהיתה בתה של רעיה פייר מנישואים קודמים) ולבנה של המשיבה סך של 15,000$ (סעיף 2 לצוואה).

מיכאל פייר הלך לעולמו בשנת 1997 ועל פי האמור בצוואתו ירשה אותו אשתו רעיה. רעיה הלכה לעולמה בשנת 1998 ובשלב זה התעוררה המחלוקת בדבר פרשנות צוואתה של רעיה, שנדונה עד כה בשלוש ערכאות.

2.בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב והמרכז קבע בפסק דינו כי משמעות צוואתה של רעיה היא שאחרי מות הבעל אין מי שזוכה על פי הצוואה ולפיכך, יורשים את האישה יורשיה על פי דין, דהיינו, העותר והמשיבה. העותר ערער על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב וערעורו התקבל. בית המשפט המחוזי בתל-אביב קבע, כי משמעות צוואתה של רעיה היא שאחרי מות הבעל בא במקומו העותר כחליפו ועל כן, הוא הזוכה הבלעדי על פי סעיף 1 לצוואה, ואף אין מוטלת עליו החובה לשלם את התשלומים שנקבעו בסעיף 2 לצוואה. על פסק דין זה ביקשה המשיבה רשות לערער מבית המשפט העליון ובית משפט זה החליט לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

3.בבית המשפט העליון נחלקו הדעות. השופט (בדימ') טירקל פרש בפסק דינו יריעה רחבה מאוד בכל הנוגע לסוגיה שעניינה צוואה משותפת והדדית. כן עמד השופט טירקל על כללי היסוד הנוגעים לפרשנות צוואות בכלל ופרשנות צוואה משותפת והדדית בפרט. באשר לענין הקונקרטי קבע השופט טירקל , כי פרשנות ראויה של הצוואות במקרה דנן תגלה כי שאיפתם המשותפת של בני הזוג היתה שלאחר מות שניהם יירש אותם בנם המשותף – העותר – לבדו, תוך הענקת פיצוי מסוים למשיבה. השופט טירקל הסביר, כי אכן, "פרשנות זו אינה צמודה למילות הצוואה מילה במילה אך, כידוע, ישנם מצבים שבהם יש להתיר את מוסרותיהן של המלים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית" (פסקה 8 לפסק דינו). השופט טירקל הציע, אפוא, לתקן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי כך שייקבע בו שהעותר יירש את רעיה לבדו, בכפוף לחיובו לשלם למשיבה ולבנה סך השווה ל-15,000$.

הנשיא

ברק והשופט גרוניס היו בדעה שונה. הנשיא ציין בפסק דינו כי על פי לשונה, אין צוואתה של רעיה קובעת כיצד תתנהל חלוקת הרכוש במקרה של מותם של בני הזוג לא באותו הזמן, כפי שאכן ארע בפועל. לפיכך, כך קבע, אין כל הוראה בצוואתה של רעיה אשר מכוח פירושה ניתן להנחיל את הרכוש לעותר. אכן, ציין הנשיא, בית המשפט רשאי ליתן לצוואה משמעות החורגת מלשון הצוואה אולם זאת רק בהתקיים התנאים הבאים: "ראשית, על בית המשפט להשתכנע כי אומד הדעת של המצווה אינו ניתן להגשמה מלשונה של הצוואה. התנאי השני הוא כי המקרה נופל לאחד המצבים המיוחדים המכוסים על ידי אחת מן הדוקטרינות הלבר-פרשניות" (פסקה 7 לפסק דינו של הנשיא). באשר למקרה הנדון קבע הנשיא, כי מכלול הנסיבות במקרה דנן אינו מחייב את המסקנה אליה הגיע השופט טירקל . לשיטתו של הנשיא, לא הוצגה תשתית עובדתית העשויה ללמד על רצונה האמיתי כביכול של רעיה ולא הוכח דבר ביחס לאומד דעת המצווה במקרה זה. לפיכך, לשיטתו, אין ניתן להגיע לתוצאה הפרשנית אליה הגיע השופט טירקל . השופט גרוניס הצטרף למסקנותיו של הנשיא ביחס לפרשנות הצוואה במקרה דנן. השופט גרוניס ציין כי גם הפרשנות שהציע השופט טירקל לצוואתה של רעיה היא פרשנות סבירה אולם, מנימוקים שונים הכרוכים בנסיבות המקרה הקונקרטי, יש להעדיף במקרה דנן את הפרשנות שהציע הנשיא בפסק דינו.

ערעורה של המשיבה התקבל, אפוא, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל. ברוב דעותיהם של הנשיא והשופט גרוניס , וכנגד דעתו החולקת של השופט טירקל , נקבע כי עזבונה של רעיה יחולק ליורשיה על פי דין.

4.על פסק דינו של בית משפט זה הוגשה העתירה לקיום דיון נוסף שבפניי. בעתירה טוען העותר כי ההלכה שנפסקה בפסק דינו של בית משפט זה היא בעלת השלכות נרחבות על דיני הירושה של מדינת ישראל וכי המשמעות המעשית של ההלכה היא שכל צוואה שניה, בין צמד צוואות הדדיות של בני זוג, שיש להם ילדים מנישואים קודמים, "ניצבת כיום בפני סיכון".

5.דין העתירה להידחות. העותר טוען כי רצונם האמיתי של הוריו אינו מקויים בפסק הדין שניתן בערעור, במיוחד כך לשיטתו, לנוכח דעתו של השופט גרוניס , לפיה קיימות שתי אפשרויות פרשניות סבירות. זוהי טענה עובדתית אשר לדעת הרוב נקבע כי אין לה אחיזה בנוסח הצוואה. בנסיבות אלה, העתירה אינה מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף בפסק הדין שלערעור. סוגיות יסודיות בתחום דיני הירושה – כדוגמת סוגיית אינטרס ההסתמכות ההדדית של המצווים בצוואה משותפת והדדית – אמנם הוזכרו בפסק הדין נשוא העתירה, אולם, בית המשפט ציין במפורש, כי הוא אינו מכריע בסוגיות אלה, אלא משאירן בצריך עיון. פסק הדין שלערעור נסב בעיקר על שאלת פרשנות הצוואה במקרה הקונקרטי, תוך התחשבות בנסיבות המיוחדות שהתקיימו במקרה דנן. כך, הוכרע פסק הדין על יסוד התשתית העובדתית שהונחה בנסיבות הענין. בניגוד לטענת העותר, הכרעתו של בית המשפט בענין זה לא יצרה הלכה חדשה בתחום דיני הירושה. יתרה מזאת, מבין שורות העתירה שבפניי עולה, כי אף העותר עצמו מודע לכך שחרף איזכורן של הסוגיות האמורות לא נפסקה בפסק הדין שלערעור הלכה חשובה, קשה או חדשה, ואף לא הלכה הסותרת הלכה קודמת. אף לשיטה המעדיפה את פרשנותו של השופט טירקל לצוואתה

של רעיה בהנחה שגישה זו היא בגדר פרשנות אפשרית, אין ענין זה מהווה עילה לעריכת דיון נוסף בפסק הדין שכן, כידוע, הליך של דיון נוסף לא נועד לבחינה מחודשת של שאלות קונקרטיות.

בהתחשב באמור לעיל, אין מתקיימים במקרה דנן התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, אשר רק בהתקיימם ייעתר בית משפט זה לבקשה לקיום דיון נוסף.

אשר על כן, העתירה נדחית, ללא צו להוצאות.