דנ"א 7980/08 יעקב ויניגר נ. ד"ר שלמה נס, עו"ד ורו"ח

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 19.8.08 ברע"א 9983/06, בו נתקבלו אך באופן חלקי שלוש בקשות רשות ערעור שהגישו העותרים כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגנית הנשיא ו' אלשיך) לדון בהליך אותו הגיש המשיב 1 כנגד העותרים בפני בית המשפט של חדלות הפירעון בהתאם להליך הקבוע בסעיף 374 לפקודת החברות [נוסח משולב], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות ) ולא בהליך של תובענה אזרחית רגילה.

המשיב 1 הינו נאמן בהסדר נושים של חברת פויכטונגר השקעות (1984) בע"מ (להלן: החברה ). העותרים הם דירקטורים שכיהנו בחברה וחברת הביטוח שביטחה את הדירקטורים בביטוח אחריות. בחודש יולי 2004 הגיש המשיב 1 לבית המשפט של חדלות הפירעון בקשה למתן הוראות לפי סעיף 374 לפקודת החברות, שבגדרה עתר לסעדים כספיים נגד העותרים. השאלה העיקרית שנדונה בפסק הדין נשוא העתירה היא האם ניתן לעשות שימוש בהליך המיוחד הקבוע בסעיף 374 לפקודת החברות, שמאפשר בנסיבות מסוימות להטיל אחריות אישית על נושאי תפקידים שונים בחברה המצויה בהליכי פירוק, גם על חברות שאינן מצויות בהליכי פירוק אלא בהליך של הסדר נושים. בית המשפט העליון בפסק דין שניתן מפי השופט א' גרוניס ובהסכמת השופטים מ' נאור

וס' ג'ובראן השיב בחיוב לשאלה האמורה. בפסק דינו קבע השופט גרוניס כי על אף שמלשונו של סעיף 374 לפקודת החברות עולה לכאורה כי ניתן לנקוט את ההליך הקבוע בו רק לגבי חברה המצויה בהליכי פירוק, מן הראוי להשלים את החסר הקיים בדיני ההבראה והשיקום על ידי החלת הוראות סעיף 374 הנ"ל גם על חברה המצויה בהליכי שיקום והבראה מבלי שניתן נגדה צו פירוק. בהקשר זה הדגיש השופט גרוניס כי הוראת סעיף 374 לפקודת החברות היא הוראה דיונית במהותה, המתווה מסלול מהיר ויעיל להטלת אחריות אישית על בעלי תפקידים מסוימים בגין פעולותיהם בניהול החברה ונועדה, בין השאר, להרתיע את נושאי משרה בחברה מפני התנהלות בלתי נאותה. עוד הוסיף השופט גרוניס כי החסר הקיים בתחום דיני השיקום וההבראה בכל הנוגע למסלול דיוני ייחודי להטלת אחריות אישית על נושאי משרה עלול ליצור תמריצים בלתי ראויים; שכן אם ייקבע שלא ניתן לנקוט את ההליך הקבוע בסעיף 374 לפקודת החברות כאשר החברה מצויה בהליכי שיקום והבראה הדבר יהווה תמריץ ממשי עבור מנהלי החברה להביא לאישורו של הסדר נושים אך על מנת לחמוק מנקיטת ההליך הקבוע בסעיף 374 נגדם. לפיכך, קבע השופט גרוניס כי את החסר הקיים בתחום דיני ההבראה והשיקום, בהם לא קיים הליך כדוגמת זה הקבוע בסעיף 374 לפקודת החברות, יש להשלים על דרך פנייה להליך המקביל הקיים בגדר דיני הפירוק ולהחיל את ההסדר הדיוני הקבוע בסעיף 374 אף ביחס לחברות המצויות בהליכי שיקום והבראה. עוד הוסיף השופט גרוניס כי נוכח ההסדרה המצומצמת של סוגית הסדר הנושים בסעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, נותר מרחב גדול לשיקול דעת שיפוטי וציין כי לטעמו מדובר במרחב גדול יתר על המידה ורצוי מאוד שהנושא יוסדר בצורה מפורטת ומקיפה על ידי המחוקק. משמצא השופט גרוניס כי ניתן להחיל את הוראות סעיף 374 לפקודת החברות גם על חברות המצויות בהליך של הסדר נושים, נדחו על ידו גם טענותיהם של העותרים בדבר אי-התאמת התובענה שהוגשה נגדם לבירור במסגרת הליך לפי סעיף 374 לפקודת החברות. בהקשר זה ציין השופט גרוניס כי עשויים להיות מקרים בהם מאפייניו של ההליך יובילו למסקנה כי אינו מתאים להידון במסגרת הליך לפי סעיף 374 לפקודת החברות. אולם, כך הוסיף השופט גרוניס , נקודת המוצא צריכה להיות כי הליכים שעניינם אחריותם האישית של נושאי משרה יתבררו בפני בית המשפט של חדלות הפירעון בהתאם לסעיף 374 לפקודת החברות. עוד יצוין, כי השופט גרוניס הותיר בצריך עיון את שאלת תחולתו של סעיף 373 לפקודת החברות, שבו נכללות גם הוראות המטילות אחריות פלילית, על חברות המצויות בהליכי שיקום והבראה.

בעתירתם לדיון נוסף טוענים העותרים כי בפסק הדין נשוא העתירה סטה בית המשפט מהוראות החוק ומהלכות קודמות, שקבעו כי נקיטת הליכים לפי סעיף 374 לפקודת החברות אפשרית רק במסגרת הליכי פירוק. לטענת העותרים, לא היה מקום ל"חקיקה שיפוטית" המחילה את הוראות סעיף 374 גם על חברות המצויה בהליך של הסדר נושים, שכן הוראות אלה הן חלק מהסדר כולל המתייחס לחברה בפירוק בלבד. העותרים מוסיפים וטוענים בהקשר זה כי גם בפסיקת בית משפט זה נקבע כי תחולתו של סעיף 374 לפקודת החברות מתייחדת לחברה שניתן לגביה צו פירוק וכי כניסת החברה להליך פירוק היא תנאי לנקיטת ההליכים הקבועים בסעיף. לפיכך, כך ממשיכים העותרים וטוענים, ההלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה היא הלכה חדשה וקשה הסוטה מהלכות קודמות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון. כן טוענים העותרים כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה פוגעת שלא כדין בזכויותיהם החוקתיות להליך הוגן ולגישה לערכאות, שכן החלת סעיף 374 עליהם אינה מאפשרת להם להתגונן מפני התביעות נגדם בהתאם לסדרי הדין הרגילים אלא בהתאם להליך הקבוע בסעיף 374, שאותו קבע המחוקק מתוך העדפת האינטרס בהחשת הליכי הפירוק על פני האינטרס בניהול תביעה על-פי כל כללי הפרוצדורה הרגילים.

המשיב 1 מתנגד לעתירה לדיון נוסף. לטענתו, פסק הדין נשוא העתירה מבוסס על ההלכה שנקבעה בע"א 3911/01 כספי נ' נס , פ"ד נו(6) 752 (2002) (להלן: עניין כספי ), שלפיה לנאמן בהסדר נושים יוענקו כל הסמכויות המסורות למפרק. לפיכך טוען המשיב 1, כי פסק הדין נשוא העתירה, שבו נקבע כי נאמן של חברה המצויה בהליך של הסדר נושים יכול לנקוט אותם סדרי דין שאותם יכול לנקוט מפרק, מהווה יישום קונקרטי של ההלכה שנקבעה בעניין כספי . על כן, כך ממשיך המשיב 1 וטוען, אין בפסק הדין נשוא העתירה משום חידוש או סתירה ביחס לפסקי דין קודמים של בית משפט העליון ואין כל תקדים שקובע כי נאמן בהסדר נושים אינו יכול לנקוט הליך לפי סעיף 374 לפקודת החברות. המשיב 1 מוסיף עוד כי המבחנים לקיומו של דיון נוסף הם מחמירים ביותר, וזאת במיוחד כאשר מדובר בפסק דין של בית המשפט העליון שניתן פה אחד.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. אכן, בהכרעה שניתנה בפסק הדין נשוא העתירה, לפיה ניתן לנקוט את ההליך הקבוע בסעיף 374 לפקודת החברות גם ביחס לחברה המצויה בהליך של הסדר נושים ולא רק ביחס לחברה המצויה בהליך פירוק יש משום חידוש הלכתי. חידוש זה הוא אף ביחס לפסיקה קודמת של בית משפט זה, שבה נקבע כי מתן צו פירוק הוא תנאי לתחולתו של סעיף 374 לפקודת החברות (ראו: ע"א 3016/90 ארנרייך נ' ד"ר יעקב נאמן (לא פורסם, 5.10.94); ע"א 7516/02 פישר נ' רו"ח יוכמן , פ"ד ס(1) 69, 85 (2005); אם כי באותם פסקי דין צויין כי הוראת סעיף 374 היא הוראה דיונית במהותה, ובע"א 3016/90 הנ"ל אף נקבע כי אין להבחין בין הליך של פירוק שסופו פירוק לבין הליך של פירוק שסופו הסדר). עם זאת, שוכנעתי כי הפרשנות שאומצה בפסק הדין נשוא העתירה, לפיה ניתן להטיל אחריות אישית על נושאי מישרה בחברה בהתאם להליך הקבוע בסעיף 374, גם כאשר מדובר בחברה המצויה בהליך של הסדר נושים, עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה בשנים האחרונות, בה ננקטה גישה ברורה של השלמת החסרים הקיימת בתחום דיני השיקום וההבראה באמצעות היקש מהסדרים מקבילים מתחום דיני הפירוק (ראו: רע"א 292/99 שיכון עובדים בע"מ נ' טש"ת חברה קבלנית לבניין בע"מ (בניהול מיוחד) , פ"ד נה(2), 56, 62-61 (2000); עניין כספי , בעמ' 767). בנסיבות אלה החידוש שנקבע בפסק הדין נשוא העתירה בכל הנוגע לפרשנות סעיף 374 לפקודת החברות אינו מצדיק, על אף חשיבותו, קיום דיון נוסף בפסק הדין. איני סבורה, אפוא, כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים נדירים ביותר, שבהם ייערך דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון.

אשר על כן, העתירה נדחית. העותרים ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח לטובת המשיב 1.