דנ"א 8036/10 קטלנה מימון בע"מ נ. חיים פייגלין

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 21.10.2010, בו נדחה ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שדחה את תביעתה של העותרת לאכיפת הסכם פשרה שנכרת בינה לבין המשיב וקבע כי ההסכם מבוטל. פסק הדין נשוא העתירה ניתן מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין ובהסכמת השופטים א' פרוקצ'יה ו נ' הנדל .

1.

הסכם הפשרה נשוא העתירה שנכרת בשנת 1998 נגע לסכסוך בין הצדדים בנוגע לאופן ניהול חברה בשם צ.מ.ח. תשתיות ופיתוח בע"מ (להלן: צמח ), שהצדדים היו בעלי מניותיה. הסכם זה קיבל תוקף של החלטה (או של פסק דין, כפי שציין בית המשפט העליון בפסק הדין נשוא העתירה) של בית המשפט המחוזי בחיפה בחודש יולי 1998. ההסכם קבע כי הסכסוכים בין הצדדים יוכרעו על ידי בורר. כן קבע ההסכם כי המשיב או מי מטעמו יקנה את מניותיה של העותרת בצמח, כאשר שווי המניות יוכרע על ידי הבורר בהערכה שתיעשה נכון ליום 1.4.97. ביום 18.10.98 התקיימה ישיבת הבוררות הראשונה בפני הבורר, שבסיומה קבע הבורר כי על העותרת להגיש ראשונה את כתבי הטענות בתוך 30 יום. אולם, העותרת לא עשתה כן ולאחר אותה ישיבה הופסקו הליכי הבוררות. לאחר שהעותרת ניסתה ללא הצלחה לחדש את הליכי הבוררות בשנת 2003 היא הגישה בשנת 2005 תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, שבה ביקשה לחייב את המשיב לרכוש את מניותיה בצמח לפי שווין בחודש אפריל 1997. בית המשפט המחוזי דחה תביעה זו וקבע כי הליך הבוררות נזנח על ידי כל הצדדים וכי הסכם הבוררות פקע. כן קבע בית המשפט המחוזי כי התחייבות הצדדים למכר עתידי של המניות הותנתה בקיום הליך הבוררות ובפתרון מוסכם של הסכסוך; ולפיכך כל עוד הליך הבוררות לא הסתיים, ההתחייבות למכר המניות לא נכנסה לתוקף. בנוסף קבע בית המשפט המחוזי כי הדרישה לאכוף כיום את הסכם הפשרה מנוגדת לחובת תום הלב. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי הסכם הפשרה וההחלטה שנתנה לו תוקף שיפוטי מבוטלים.

2.

בערעור לבית משפט זה לא הייתה עוד מחלוקת על כך שהליך הבוררות פקע, משהעותרת לא הגישה את כתבי הטענות וכי חלף המועד למתן פסק הבורר. טענתה העיקרית של העותרת בערעור הייתה כי פקיעת הליך הבוררות אינה משפיעה על התחייבותו של המשיב כי הוא או מי מטעמו ירכשו את מניותיה של העותרת בצמח. טענה זו נדחתה בפסק הדין נשוא העתירה, שבו קבע המשנה לנשיאה כי אין ניתן לפרק את החוזה לחלקים ולבטל רק את החלק הנוגע להעברת הסכסוך לבוררות. זאת, משום שהסכם הפשרה ונסיבות כריתתו מלמדים על כך שהבוררות לא הייתה רק כלי דיוני לשם הכרעה בזכויות הצדדים אלא הייתה התחייבות על-פי החוזה, שהיו כרוכים בה, ככל הנראה, יתרונות עבור מי מהצדדים או שניהם. המשנה לנשיאה הוסיף וקבע כי ניתן להניח שתנאיו השונים של הסכם פשרה, שנכרת לשם סיום הליך משפטי, כרוכים זה בזה וכי הסכמת הצדדים מהווה מעין "עסקת חבילה", שההפרדה בין חלקיה עשויה לחטוא לכוונתם המקורית של הצדדים. עוד ציין המשנה לנשיאה כי ניתן היה להניח שתחולת התנאי לפיו המשיב ירכוש את המניות מותנית בהכרעת הבורר בכל הסכסוכים. בהקשר זה קבע עוד המשנה לנשיאה, כי גם מבחינה מעשית אין אפשרות להכריע לגבי שווי המניות מבלי שתתקבל הכרעה בנוגע ליתר הסכסוכים בין בעלי הדין. המשנה לנשיאה התייחס בפסק דינו גם להלכה הקובעת כי ביטול הליכי הבוררות אינו צריך להוביל לביטול הזכות המהותית העומדת מאחורי הליכים אלה; אולם הוא הוסיף וקבע כי בנסיבות המקרה דנן קיום הליך הבוררות ומכירת המניות קשורים זה בזה באופן שאינו ניתן להפרדה. כן ציין המשנה לנשיאה כי ביטול הסכם הפשרה אינו מונע מהעותרת לפנות לערכאות בעילות שאולי עומדות לה מכוח מקורות אחרים.

3.

בעתירה לדיון נוסף שבפניי טוענת העותרת כי פסק הדין מביא לתוצאה בלתי צודקת, לפיה היא הפסידה סכום של 12 מיליון ש"ח, המהווה לשיטתה את שווי מניותיה, רק משום שבזמן אמת לא היו לה האמצעים הכספיים לשאת בהוצאות הליך הבוררות. העותרת מוסיפה וטוענת כי בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה, לפיה זכותה המהותית של העותרת פקעה רק בגלל פקיעת הליך הבוררות. הלכה זו, כך טוענת העותרת, מנוגדת להלכה הקיימת, שקובעת כי ביטול הליכי בוררות או פקיעתם אינם מובילים לביטול הזכות המהותית שהייתה אמורה להתברר בבוררות. העותרת מדגישה עוד, כי במקרה דנן הזכות המהותית עוגנה וקיבלה תוקף של פסק דין ועל כן לשיטתה היה עליה לזכות במעמד מיוחד, כך שפקיעת הליך הבוררות לא תביא לפקיעת הזכות וניתן יהיה לאוכפה בהליך בפני בית משפט.

4.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. פסק הדין נשוא העתירה מבוסס על הוראות הסכם הפשרה שנחתם בין בעלי הדין ועל הנסיבות בהן נכרת. אף הקביעה כי פקיעת הליך הבוררות הביאה לביטול הסכם הפשרה הוגבלה במפורש לנסיבות המקרה דנן ואינה משום קביעה עקרונית לפיה פקיעת הליך הבוררות מביאה בהכרח לאובדן הזכות המהותית שנדונה (או שאמורה הייתה להידון) במסגרת הבוררות. בהקשר זה יצוין כי השאלה האם פקיעת הליך בוררות שנקבע בהסכם פשרה מביאה לביטול הסכם הפשרה כולו או אך לביטול ההוראות המתייחסות להליך הבוררות תלויה במאפייני ההסכם הפרטני העומד לבחינה ולקשר שנקבע בו בין הליך הבוררות לבין יתר הוראות ההסכם (ראו והשוו ע"א 9318/03 שובל נ' גרי אלכסנדר בע"מ , פ"ד נט(1) 828 (2004)). פסק הדין נשוא העתירה אף אינו מכריע בשאלת מעמדה היחסי של זכות חוזית המעוגנת בהסכם פשרה שקיבל תוקף שיפוטי. לפיכך, איננו מוצאים יסוד לטענת העותרת כי בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה חדשה כלשהי; ולא כל שכן הלכה המצדיקה את קיום ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון.

אשר על כן, העתירה נדחית.