דנ"א 8584/99 פלוני נ. אביבה דני

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כבוד הנשיא א' ברק וכבוד השופטים י' אנגלרד ומ' אילן) בע"א 3769/97, 3819/97 ביום 17/11/99.

1.עובדות המקרה, כפי שנדון בבית המשפט העליון, הן אלו: העותר מס' 1, יליד אוקטובר 1966, עבד בקונדיטוריה שבבעלות המשיבה מס' 1. המשיב מס' 2 היה מנהל העבודה בקונדיטוריה. העותרים מס' 2 ו - 3 מונו על ידי בית המשפט להיות אפוטרופסי העותר מס' 1, לאחר שהוכרז פסול דין. ביום 23/12/86 אירעה לעותר מס' 1 תאונת עבודה, כאשר הכניס את ידו השמאלית למכונה ללישת בצק וידו נתפסה בכנפי הערבוב שלה. עקב התאונה נקטעה ידו של העותר מתחת למרפק. כעבור כשנתיים אושפז בשל ניסיון התאבדות ואז אובחן לראשונה כי הוא סובל מסכיזופרניה פרנואידית. מאז אושפז העותר מס' 1 מספר פעמים בבית החולים אברבנאל בשל התקפי אלימות והתפרעות שליוותה את ההתקפים.

המשיבים הורשעו במשפט פלילי שהתנהל נגדם בעבירות של אי-מתן הדרכה לעותר מס' 1 בטרם ביצע את עבודתו, באי-גידור חלק מסוכן של מכונה ובאי-קיום התקן שמונע אוטומטית ממפעיל המכונה לבוא במגע עם חלקיה המסוכנים. עצם אחריותם האזרחית של המשיבים כלפי העותר מס' 1 לא הייתה, איפוא, שנויה במחלוקת.

במסגרת ההליך האזרחי העמיד בית המשפט המחוזי את נכותו הרפואית-אורטופדית של העותר מס' 1 על 59.5%. בית המשפט המחוזי אף מצא את המשיבים אחראים לנכותו הנפשית של העותר מס' 1, אותה העמיד על 70%. עם זאת ייחס בית המשפט המחוזי לעותר מס' 1 אשם תורם ולפיכך קבע כי המשיבים יישאו ב - 85% מהנזק בלבד. הערעור בבית משפט זה נסב על קביעת האשם התורם ועל שיעור הנזקים שפסק בית המשפט המחוזי. הערעור הנוסף שנדון באותה המסגרת הוא של המשיבים הפורמליים לעתירה זו, ואין מקום להידרש לפרטיו במסגרת ההחלטה בעתירה זו.

2.בית המשפט העליון קיבל את ערעורם של העותרים לעניין האשם התורם ופסק כי אין לייחס לעותר מס' 1 אשם תורם כלשהו. לעניין ראשי הנזק, דחה בית המשפט את הערעור בעניין הפסד ההשתכרות, אובדן הפנסיה, הוצאות נסיעה מוגברות ונזק שאינו נזק ממון. כן דחה בית המשפט את הערעור בעניין שכר טירחת עורך דין. לעומת זאת קיבל בית המשפט באופן חלקי את הערעור בעניין שיעור הוצאות הסיעוד והטיפול, ופסק כי על המשיבים לפצות את העותרים 2 ו - 3 כאפוטרופוסים הנדרשים לטפל בענייניו האדמיניסטרטיביים של בנם, העותר מס' 1, בסכום גלובלי של 50,000 ש"ח.

3.העותרים מעלים בעתירתם שלוש שאלות: השאלה האחת היא, מי הוא זה שאמור לשאת בהוצאות האחזקה של נפגע בתאונת עבודה במסגרת דיור מוגן. בית המשפט המחוזי פסק על פי הראיות שהובאו לפניו כי המוסד לביטוח לאומי הוא זה שנושא בהוצאה זו, ולפיכך דחה את תביעת העותרים בגין ראש נזק זה. הערעור על קביעה זו נדחה, כאמור, בפסק הדין נשוא העתירה. השאלה השנייה היא מהו היקף השירות שרשאי בוגר נפגע תאונה לצפות מהוריו. כאמור, לא התערב בית המשפט העליון בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה פעולות הטיפול של העותרים 2-3 בבנם הבוגר, העותר מס' 1, אינן חריגות לטיפול שבן משפחה נותן לשאר בשרו שנפגע בגיל 20, ושלפיכך אין מקום לפצותם על כך. השאלה השלישית בה מבקשים העותרים לקיים דיון נוסף היא מהו הפיצוי ההולם בגין נזק שאינו נזק ממוני בתביעה המוגשת לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], והאם הוא צריך להיות שונה מזה שנפסק בתביעה המוגשת לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-.

4.דין העתירה להידחות. תנאי לקיומו של דיון נוסף הוא שפסק הדין חידש הלכה. במקרה שלפנינו לא קבע בית המשפט העליון כל הלכה, לא כל שכן הלכה בעלת חשיבות כללית המצדיקה קיומו של דיון נוסף. כל קביעותיו נשוא העתירה של בית המשפט העליון הוגבלו לחומר הראיות שהובא לפני בית המשפט המחוזי ולנסיבותיו הספציפיות של המקרה, תוך שבית המשפט הדריך עצמו, כערכאת ערעור, שלא להתערב בקביעת שיעור הנזקים שפסק בית המשפט המחוזי, אלא במקרה של טעות בולטת. על קביעות כגון דא אין מקיימים דיון נוסף.

בשולי החלטה זו: בערכאת הערעור העלה המבקש, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, את האפשרות שהביטוח הלאומי, באמצעות קופת חולים, אינו מכסה הוצאות אחזקה בדיור מוגן. עמדת המשיב היתה שטענה זו אינה נכונה. בפרוטוקול הדיון בבית המשפט העליון נרשם מפי פרקליטת המשיבים (בעמ' 2) כי: "אנו לא מנסים לעשות מחטפים. זה ברור מהתקנות של ביטוח לאומי, זה כולל טיפול פסיכיאטרי, אשפוז...". נמצא שהנחתם של המשיבים בערעור היתה שגם לגופו של הענין לא נפגע המבקש בענין זה. אכן אם נפלה בפרשה זו מחלוקת עובדתית אפשר היה לנסות לבררה בדרך הראויה, אך הדבר לא נעשה. הבקשה הנוכחית אינה יכולה לשמש תחליף לבירור כזה.

העתירה נדחית. בנסיבות הענין אין צו להוצאות.