דנ"א 8856/10 עזבון המנוח אריה ברק ז"ל נ. עו"ד ברוך אבוקרט - מפרק

לפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 2146/06 ברק נ' אבוקרט (טרם פורסם, 18.11.2010) (כבוד השופטים א' פרוקצ'יה , ס' ג'ובראן

ו ח' מלצר ), במסגרתו נדחתה בקשתו של העותר לאפשר לו לקזז בין חובותיו לחברה שבבעלותו, המצויה בהליכי פירוק, לבין חובותיה של החברה כלפיו.

רקע, ופסק-דינו של בית המשפט העליון

1.

העותר החזיק במחצית ממניותיה של חברת "ברק תיעול והנדסה בע"מ (בפירוק)" (להלן: החברה ), וכן שימש כמנהל החברה. משנקלעה החברה לקשיים כלכליים, הגישו בעליה (העותר ובעל מניות נוסף), בקשה לפירוקה. עקב זאת, ניתן צו פירוק, והמשיב 1 מונה למפרק הקבוע של החברה (להלן: המפרק ). במסגרת הליכי הפירוק, דרש המפרק מן העותר לפרוע את חובו כלפי החברה, בסך 280,952 ש"ח, וזאת על-פי הרשום בכרטיסו האישי של העותר בהנהלת החשבונות של החברה. העותר לעומת זאת, טען כי עומדת לו זכות קיזוז בגין שני סוגי חובות שהחברה חייבת לו: האחד, חוב בגין שכר עבודתו בחברה (להלן: חוב השכר ); השני, חוב בגין ערבות שנתן העותר לחברה כנגד הלוואה שנטלה עובר לפירוקה (להלן: חוב הערבות ).

2.

בפסק דין מקיף, שניתן מפי השופטת א' פרוקצ'יה , נבחן טיבו של הסדר הקיזוז בפשיטת רגל ובפירוק, כאשר טענת הקיזוז מועלית מפיו של בעל מניות ומנהל בחברה שבפירוק. בפסק-הדין, עמד בית המשפט על התכליות העומדות בבסיס הסדר הקיזוז בחדלות פירעון, והדגיש כי אחת מתכליותיו החשובות של הסדר זה היא ההגנה על "נושיה הקטנים" של החברה. הגנת הקיזוז הניתנת לנושים אלה חשובה במיוחד, כך נקבע, שכן מחד גיסא, אין לנושים אלה, בדרך-כלל, דרך לברר אודות מצבה הפיננסי האמיתי של החברה ולגבות בטוחות כנגד השירותים שהם נותנים לה. מאידך גיסא, נושים אלה הם אשר מספקים לחברה את "החמצן" העסקי השוטף לו היא זקוקה לתפקוד יום-יומי. הצורך בהמשך קיומו של הקשר העסקי גם בתקופות של אי-יציבות כלכלית הוא המצדיק מתן "מעין בטוחה" זו בידיהם של אותם נושים אשר יוכלו לממשה בעת קריסתה של החברה. הסדר זה מקדם אפוא, כך נקבע, את האינטרסים של כלל הגורמים המעורבים בענייניה של החברה.

3.

על רקע דברים אלה, בחן בית המשפט את מעמדו של בעל מניות ומנהל בחברה, המבקש להפעיל זכות קיזוז כנגד חוב שלו כלפיה. הובהר, כי במצב דברים זה יש לבעל המניות מעמד כפול בהיותו הן נושה של החברה והן בעל מניות בה. במצב האמור, כך נקבע, עלול להיווצר פתח למניפולציות שיעשו על-ידי בעלי המניות. זאת בכך, שכספים האמורים להיות מופקדים על ידם בחברה כחלק מהונה העצמי – יינתנו בפועל כהלוואות בעלים, אשר יקנו לבעלי המניות מעמד של נושה בעת פירוק החברה. מעמד זה מעלה את סדר קדימותם בעת חלוקת דיבידנד הפירוק, על פי סעיף 248 לפקודת החברות [נוסח חדש], התש"ם-1980. נסיבות אלה, כך קבע בית המשפט, עשויות להקים הנחה לכאורה בדבר שימוש לא ראוי באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ולהעביר את נטל ההוכחה לכתפי בעלי המניות לשכנע מדוע יש ליתן להם מעמד של נושה רגיל.

4.

עוד קבע בית המשפט, כי על הטוען לזכות קיזוז מכח סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל ), מוטל הנטל להראות כי יש מקום לחרוג מעקרון השוויון בחלוקת מסת הנכסים. התנאי העיקרי בהקשר זה, כך נקבע, הוא קיומם של "אשראי הדדי", "חוב הדדי", או "עסקים הדדיים", התלויים בין הנושה לבין החייב. בהתבסס על הלכותיו של בית המשפט העליון באשר לפירוש תנאי זה, קבע בית המשפט כי נדרש שהחוב נוצר "במהלך העסקים הרגיל", וכן כי קיימת "הדדיות בקשר שבין החברה החייבת לבין הנושה, במובן זה שמקור אחד, או עילה אחת, מצמיחה את החיובים ההדדיים או העסקים המשותפים". נקבע, כי נדרש שיהיו אלה חובות אשר התגבשו "בתום לב, במהלך העסקים הרגיל של החברה, ובעת שהיתה בעלת כושר פרעון והון עצמי מספיקים לצורך עמידה בהתחייבויותיה כלפי נושיה החיצוניים, וכי מוצדק, בנסיבות העניין, להניח כי בעל המניות קיים את מלוא אחריותו כחבר בחברה לצורך הבטחת כושר הפרעון שלה כלפי נושיה" (פס' 45).

5.

בית המשפט קבע כי במקרה הנדון, העותר לא עמד בנטל ההוכחה האמור. ביחס לחוב הערבות, נקבע כי המבקש לא הוכיח שההלוואה ניתנה במהלך העסקים הרגיל, ולא הוצגו די נתונים באשר למצבה הכספי של החברה בעת נטילת ההלוואה. לפיכך נקבע כי "אין להוציא מכלל אפשרות, כי מתן הערבות האישית להלוואת הבנק לחברה נבע ממציאות שבה לחברה לא היה הון עצמי מספיק משלה, וכתחליף להזרמת הון עצמי, לקחו בעלי המניות בחברת המעטים הלוואה בנקאית, בערבות אישית של המערער..." (פס' 46). עוד נקבע, כי העותר אף לא הוכיח את מקורו ונסיבות היווצרותו של מרבית חובה של החברה כלפיו. מטעם זה נקבע כי לא ניתן להכיר בזכות הקיזוז גם ביחס לחוב השכר.

טענות הצדדים

6.

העותר מבקש לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון. עיקר טענתו, היא כי קביעת בית המשפט בדבר הצורך להוכיח קשר הדדיות בין החובות שבגינן נדרש הקיזוז – עומדת בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה. בהקשר זה מפנה העותר לפסק הדין בע"א 41/68 קופלמן נ' גרבר , פ"ד כב(2) 19 (1968), שם נקבע – לטענתו – כי די

בכך שיתקיימו "תביעות הדדיות לתשלום כסף המאפשרות עריכת חשבון ותשלום היתרה המגיעה על-פיו" בכדי לספק את תנאי ההדדיות. אף בעניין הוראות החוק הנוגעות לקיזוז סבור העותר כי הקביעות המצויות בפסק הדין עומדות בניגוד להלכה הפסוקה. בהקשר זה נטען, כי היום הקובע לעניין הדין החל על הקיזוז, הוא מועד מתן צו הפירוק.

לפיכך, כאשר זכות הקיזוז מתגבשת לפני מתן צו הפירוק, חל דין הקיזוז הכללי לפי סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים ), שאינו דורש שיתקיים תנאי ההדדיות במקרה של חיובים קצובים. בעניין זה מסתמך העותר על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 4548/91 משקי עמק הירדן אגודה מרכזית חקלאית שיתופית בע"מ נ' הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ , פ"ד נג(4) 8 (1999) (להלן: עניין משקי עמק הירדן ). בענייננו, כך טוען העותר, חוב השכר נוצר עובר להליכי הפירוק, וחוב הערבות נוצר בטרם ניתן צו הפירוק. חובו של העותר לחברה נוצר גם הוא עוד בטרם החלו הליכי הפירוק. בנסיבות אלה, משנוצרו שני החובות עובר לפירוק החברה – יש לבחון את הקיזוז ביניהם לפי הוראת סעיף 34 לחוק החוזים, ולא לפי הוראות פקודת פשיטת הרגל. העותר ממשיך ומשיג על הכרעותיו של בית המשפט בעניין מניעיה של החברה בלקיחת ההלוואה ומצבה הכספי באותה עת, שכן מדובר, להשקפתו, בשיקולים בלתי רלוונטיים. לטענתו, ברור כי נטילת ההלוואה בצירוף ערבותו האישית נעשתה במהלך העסקים הרגיל, שכן זוהי פעולה הנעשית באופן תדיר במהלך חייה של כל חברה. בנוסף טוען העותר, כי בית המשפט העמיד את בעלי מניות בחברה שהם גם נושים שלה, במעמד של נושים "סוג ב'" בעת פירעון חובות החברה, וזאת בדרך של חקיקה שיפוטית, שאין מקום לה בדיני חדלות הפרעון ככלל ובדיני הקיזוז בפרט, ואף מן הטעם הזה יש מקום לקיים דיון נוסף.

7.

המפרק, לעומת זאת, סבור כי העתירה אינה מגלה עילה לקיום דיון נוסף. להשקפתו, ערעורו של העותר נדחה מן הטעם שלא עלה בידו להוכיח את התקיימות תנאי הקיזוז, ואין בכך משום חידוש הלכתי או קושי מיוחד. לגופו של עניין, סומך המפרק ידיו על הכרעתו של בית המשפט. כונס הנכסים הרשמי (המשיב 2) טוען כי אף שפסק הדין הבהיר לראשונה את דרך הניתוח בה בעל מניות טוען לזכות קיזוז כנושה, הרי שפסק הדין מבטא התקדמות מדורגת ומתונה בדרך שהתוותה בפסיקה שקדמה לו. עוד נטען, כי אין בפסק הדין סתירות להלכות קודמות של בית משפט זה בדבר פירושו של תנאי ההדדיות, אלא יישומן של הלכות אלה.

8.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. כידוע, הליך הדיון הנוסף שמור למקרים חריגים ונדירים, שבהם פסק בית המשפט העליון הלכה חשובה, קשה, חדשה או כזו העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית-המשפט העליון (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). אלא שפסק הדין במקרה זה אינו עומד בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה, לרבות ההלכה שנקבעה בעניין משקי עמק הירדן , שם נקבע כי "אם בוצעה פעולת קיזוז לפני התאריך האמור [מועד מתן צו הפירוק, א.ר.] חלה עליה אפוא הוראת סעיף 53 לחוק החוזים" (עמ' 17). השופט א' גרוניס הדגיש כי " ... כלל הוא כי הודעת קיזוז היא המשכללת את פעולת הקיזוז..." (ע"א 8923/08 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מתמור בע"מ , פס' 10 (טרם פורסם, 13.2.2011)). אחד התנאים ההכרחיים לשכלולה של זכות הקיזוז היא, אם כן, המצאת הודעת קיזוז עובר למתן צו הפירוק (ראו גם: ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען

בע"מ , פ"ד מו(5) 811, 826-825 (1992)). כך גם נעשה בפועל בעניין משקי עמק הירדן . בענייננו, הודעה שכזו לא הומצאה טרם מתן צו הפירוק, ועל-כן לא השתכללה במלואה זכות הקיזוז של העותר. בנסיבות אלה, הקביעות המצויות בפסק הדין אינן עומדות בסתירה לדברים שנקבעו בעניין משקי עמק הירדן . יתר על כן, בית המשפט אף אזכר באופן מפורש בפסק הדין את ההלכה בעניין זה, ומשכך ברי כי אין סתירה בין פסק הדין בענייננו לבין ההלכה שנקבעה שם. טענתו של העותר, לפיה שגה בית המשפט במקרה זה כאשר נמנע מלקבוע כי זכות הקיזוז של העותר נתגבשה עוד קודם להליכי הפירוק, היא בעלת אופי ערעורי, וככזו אינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף.

9.

גם הכרעותיו של בית המשפט באשר לפירוש תנאי ההדדיות שבסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, אינן חורגות מן הכללים שהותוו בפסיקה לעניין זה. הדרישה לפיה במסגרת תנאי ההדדיות תוכח הקורולציה שבין החובות הנטענים אינה סותרת את ההלכה הפסוקה, אלא עולה בקנה אחד עמה. כך, למשל, בעניין קופלמן נקבע שלא ניתן לבצע קיזוז בין תביעה כספית לבין תביעת בעלות – גם אם בסופו של יום תביא מכירת הבעלות לתמורה כספית. בתוך כך נקבע, כי לצורך הקיזוז נדרש שבשני צידי "המשוואה" יעמדו תביעות הדדיות לתשלום כסף. גם בע"א 450/77 מדינת ישראל נ' מקליס , פ"ד ל"ב(1) 105 (1977) עליו נסמך העותר, דובר על מערכת עסקית אחת שבמסגרתה נערכו חוזים שונים. באופן דומה, אף ב ע"א 7954/03 אמדאוס דוולופמנט אינק נ' הבנק למסחר בע"מ בפירוק (טרם פורסם, 22.9.2005) נפסק שהתקיים תנאי ההדדיות שכן החובות ההדדיים בין הצדדים צמחו ממערכת עסקית אחת – ניהול תיק ניירות הערך, וכי " הסבירות של יחסי המסחר, כמו גם שיקולי צדק, מלמדים שאין להפריד הפרדה מלאכותית בין רכיביה של מערכת עסקית שלובה זו " (פס' 13). הכרעתו של בית המשפט בעניין זה אינה עומדת, אפוא, בניגוד להלכה הפסוקה, ואף מן הטעם הזה אין מקום לקיים דיון נוסף.

לאור כל האמור, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.