דנ"א 8906/03 קמור רכב בע"מ נ. מדינת ישראל (אגף המכס ומע"מ )

עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק הדין בע"א 6080/97, ע"א 6111/97 קמור רכב בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ (טרם פורסם).

2.בין העותרת לבין המדינה נתגלע סכסוך אשר סב את שיעור מס קניה שהוטל על כלי-רכב שהעותרת ייבאה לישראל. במשך תקופה מסוימת שילמה העותרת את המס ללא מחאה, אולם מיום 15.12.1993 עד יום 18.5.1994 - יום בו נתקבלה עמדתה - פעלה העותרת במסלול הקבוע בהוראת סעיף 154 לפקודת המכס, ולפיה בעל-טובין שנקלע לסיכסוך על גובה המס רשאי "לשלם אגב מחאה את הסכום הנדרש", ולאחר מכן לתבוע את השבתו.

3.משנתקבלה עמדתה לעניין גובה המס, ביקשה העותרת מן המדינה כי תחזיר לה אותם סכומי מס ששילמה ביתר, ואולם המדינה סירבה לבקשה. לטענת המדינה "גילגלה" העותרת את החיוב אל-שכם לקוחותיה, וכהוראת סעיף 6(2) שלחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח–1968 ( חוק מיסים עקיפים ), מס ששולם ביתר יוחזר לנישום רק אם הוכיח כי "היתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם". משנמצא כי העותרת "גילגלה" את סכום המס על הרוכשים של כלי-הרכב, כך קבעה המדינה, ממילא אין היא זכאית כי המס יוחזר לכיסה-שלה.

4.בית-המשפט העליון החליט כי העותרת אינה זכאית להשבה. פסק דינו של בית-המשפט (מפי הנשיא ברק, ובהסכמת השופטים שטרסברג-כהן (בדימ') וריבלין) פסק דין מפורט הוא ומנותחות בו הוראות החוק, ההיסטוריה של חקיקתן, תכליתן והגיונן. עיקרו של פסק הדין, כך דומה, בקביעת בית-המשפט כי תכליתו והגיונו של "תנאי אי-הגילגול" שבסעיף 6(2) שלחוק מיסים עקיפים חלים גם במקום שבו שילם הנישום את סכום המס אגב מחאה, אלא שבפועל לא נשא הוא עצמו בנטל בהוסיפו את המס השנוי במחלוקת למחיר שגבה מן הלקוחות. ובלשונו של הנשיא ברק (בסעיף 10 לפסק הדין):

לא מצאתי טעם וסיבה לפטור נישום דווקא בנסיבות אלו מן העקרון הכללי הקבוע בסעיף 6 לחוק מיסים עקיפים ולפיו יש להוכיח – כתנאי להשבה – כי המס לא גולגל לכתפי הקונים. כך, שכן עצם ידיעת הנישום – או הנחתו, למצער – כי הוא משלם מס ביתר אינה קשורה לוגית, וגם לא מעשית, לשאלה אם יגלגל את המס על כתפי הקונים, אם לאו. אותו הטעם המחייב לשיטת המחוקק למנוע השבה במקרה והמס לא נספג על ידי הנישום אלא גולגל לקונים, מתקיים בין אם חלק הנישום על סכום המס מלכתחילה, בין אם בדיעבד. מסקנה אחרת תיתן בידי מי שחלק על שיעור המס ושילם אותו תחת מחאה יתרון בלתי מוצדק, על פניו, בזכותו להשבת סכום המס ששולם ביתר.

בקובעו כך, הוסיף בית-המשפט ובחן האם עלה בידי העותרת להוכיח כי נתקיים בעניינה התנאי שבסעיף 6(2) שלחוק - ולפיו לא הוסיפה העותרת את המס למחיר ששילמו הקונים - ומסקנתו היתה כי לא עלה בידי העותרת להוכיח את המוטל עליה. משהסיק כך, החליט בית-המשפט לדחות את תביעתה של העותרת.

5.העותרת מבקשת לקיים דיון נוסף סביב שאלה מרכזית זו: "האם השבתו של תשלום מס עקיף ששולם אגב מחאה כפופה להוכחת אי גלגול המס על הקונים". העותרת מפצלת שאלה זו לשתי שאלות משנה; האחת: "האם סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים חל במצטבר עם סעיפים 5ח לחוק מס קניה ו- 154 לפקודת המכס", והשנית: "במידה והתשובה [לשאלה הראשונה] הינה חיובית - האם מס ששולם אגב מחאה נכלל בחלופה (1) להגדרת יתר שבסעיף 1 לחוק מיסים עקיפים, או שמא בחלופה (2) להגדרת יתר שם". לטענת העותרת: "גם אם נקבל את ההנחה שהיבואן מגלגל את המס על הקונים, הרי שאינטרסים כבדי משקל וטובת הציבור תומכים בכך שהמס ששולם אגב מחאה יוחזר ליבואן ולא יישאר בידי רשויות המס". העותרת מוסיפה ותומכת טענותיה אלו בנימוקים רבים שעיקרם שיבחו וחשיבותו של מנגנון התשלום אגב מחאה, מקומו במשפט הישראלי, במשפט המשווה ובמשפט הבינלאומי, ותיאור הפגיעה הקשה שייפגעו יבואנים וצרכנים כאחד מתוצאת פסק-הדין המרוקנת, לטענתה, את מנגנון התשלום אגב מחאה מתוכן של-ממש.

6.בבואנו להכריע בעתירה לקיומו של דיון נוסף, נזכיר לעצמנו כי הוראת סעיף 30 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשנ"ד-1984, מורה אותנו כי הליך הדיון הנוסף הליך חריג הוא עד-למאוד. תנאי לקיומו הוא כי בית-המשפט העליון פסק הלכה משפטית, ולא אך הלכה מן-המניין אלא הלכה מיוחדת וחריגה, הלכה הסותרת הלכה קודמת של בית-המשפט העליון או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראויה היא כי תידון בדיון נוסף. אכן, כבר נפסק לא אחת כי הדיון הנוסף הוא חריג-שבחריגים, שופט לא יורה על קיומו אלא במקרים נדירים, והמקרים שבהם יקויים מעטים-שבמעטים הם, נער יספרם (דנ"א 7709/01 נ.ס.נ.ר. ייצור ושיווק נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם); דנ"א 3113/03 א.מ. חניות נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם)).

7.האם ניחן פסק-הדין נושא העתירה באותן תכונות ייחודיות המצדיקות כי יקוים בו דיון נוסף? התשובה לשאלה בשלילה. אסכים עם העותרת כי בית-המשפט פסק הלכה חדשה בעניינה - זו פעם ראשונה שבה נדון היחס שבין "תנאי אי-הגילגול" לבין תשלום "אגב מחאה" - ואולם לא נמצא לי כי חידוש זה כה מרחיק לכת הוא עד כי יש להורות בו על קיומו של דיון נוסף. סוגיית השבת מס ששולם ביתר לנישומים כבר נידונה בעבר, וגם "תנאי אי-הגילגול" נדון בהרחבה בפרשת טמפו (ע"א 180/99, דנ"א 4818/03) שם הוסבר כי תכליתו הכלכלית של התנאי היא ברצון למנוע מעוסק שגילגל את המס על כתפי הצרכנים לקבל החזר מס לכיסו וכך להתעשר שלא בצדק. תכלית זו היא אף התכלית שעמדה ביסוד פסק הדין נושא העתירה.

8.אסכים כי עם קבלתו של המס עשתה המדינה עושר ולא במשפט על חשבונה של העותרת, וזו הנחת היסוד לכל דיוננו כולו; ולו היה מצב דברים זה נותר סטטי עד ליום המשפט, כי-אז היתה העותרת זכאית לבוא אל-שלה. ואולם כשם שעילתה של העותרת להחזר מס ששולם ביתר - בבחינת מהותה - עילה היא מתחום דיני עשיית עושר ולא במשפט, כן הוא תנאי אי-הגילגול, שאף הוא בא אלינו מתחום עשיית עושר ולא במשפט. וכלשון סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979:

פטור מהשבה

2.בית-המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת.

משגילגלה העותרת את נטל המס אל שכם לקוחותיה, ממילא לא היתה זכיית המדינה כרוכה בחסרון לעותרת או שנתקיימו "נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". הנה-כי-כן, מתחילה היתה ידה של העותרת על העליונה, אך משידענו כי הלכה למעשה לא היתה זו היא שזיכתה את המדינה ב"עושר ולא במשפט", ממילא לא נזכה אותה בהשבה.

9.אכן, קיים שוני בין פרשת טמפו לבין ענייננו עתה, אלא שלא נמצא לי - לדינא - כי שוני זה שוני כה מהותי הוא עד כי יש בו כדי להצדיק להבחין בין המקרים. החלטתו של בית-המשפט בענייננו - הגם שנפסקה בהקשר "תשלום אגב מחאה" - נסמכת היא על דברים שנפסקו בפרשת טמפו ומהווה היא נדבך נוסף וישיר לאותה הלכה. נדבך זה נדבך חדש הוא - אפשר אף נדבך חשוב הוא - אולם אין הוא חורג מן הנתיב שהיתוותה ההלכה ואין הוא מצדיק כי יקוים בו דיון נוסף. אין לי אלא לחזור על דברים שנכתבו לעת דחיית העתירה לדיון נוסף בפרשת פרשת טמפו

(דנ"א 4818/03), והדברים כאילו נאמרו לענייננו:

... הלכה חדשה זו שפסק בית המשפט מבססת עצמה על לשונו של החוק ועל הלכות שקדמו לה ואשר עניינן השבת מס לנישומים. בית-המשפט בונה אמנם נדבך נוסף - נדבך חשוב - על הלכות שנפסקו בעבר, ובכך מחדש הוא ומוסיף על דברים שהנחונו ראשונים. ואולם, כידוע, כל דבר-הלכה יש בו משהו מן החידוש ומן התוספת, ובה-בעת נסכים כולנו כי לא כל חידוש ראוי הוא שיוסיפו וידושו בו.

וראו גם האסמכתאות שם.

10.העותרת מוסיפה עוד טענות באשר לפגיעה שיבואנים וצרכנים ייפגעו מן ההלכה, אך לא מצאנו כי יש באותן טענות כדי לשנות מעיקרי הדברים.

11.העתירה נדחית. העותרת תשלם למדינה הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח.

היום, י' בשבט תשס"ד (2.2.2004).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

03089060_G05.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il