דנ"א 8955/10מוטי לוי נ. קופת חולים לאומית

1.

זוהי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון (כבוד השופטים א' חיות , ע' פוגלמן ו י' עמית ) בע"א 7313/09 ובערעורים הקשורים אליו. בפסק-הדין נקבע כי יש לדחות את תביעת העותר כנגד המשיבים בשל התיישנותה, למעט לעניין הנזק של כאב וסבל שהתרחש בזמן מאוחר יותר.

העותר החל להתלונן על כאבי ראש וסחרחורות בשנים 1982-1981. בשל התרשלות המשיבים (קופת החולים ובית החולים בהם טופל), לא אובחן קיומו של גידול בראשו של העותר במועד, והוא נותח להוצאת הגידול רק בשנת 1988 (להלן: הניתוח הראשון ). בעקבות הניתוח הראשון נותר המערער עם שיתוק עצב בפנים. לטענת העותר, הסרת הגידול בניתוח הראשון הייתה חלקית, אף שנמסר לו כי היא הייתה מלאה. בשנת 1996 אובחן כי הגידול שב וצמח, ובוצע ניתוח נוסף להסרתו (להלן: הניתוח השני ). נקבע כי גם הישנות הגידול אובחנה באיחור של מספר שנים עקב התרשלות המשיבים, אלא שהתרשלות זו גרמה לעותר נזק בלתי ממוני בלבד.

2.

בית המשפט העליון קבע כי התביעה בגין התרשלות המשיבים באבחון הגידול בפעם הראשונה התיישנה, שכן הנזק בגין התרשלות זו התגלה בשנת 1988, לאחר הניתוח הראשון, ואילו התביעה הוגשה בשנת 1999. לעניין זה קבע בית המשפט העליון כי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המאריך את תקופת ההתיישנות ל-10 שנים מיום אירוע הנזק, מקום בו "לא נתגלה הנזק ביום שאירע", אינו חל בענייננו שכן הנזק שנגרם עקב הניתוח הראשון היה גלוי. בית המשפט הוסיף כי אפילו הייתה תחולה לאותו סעיף, לא עמד העותר גם בתקופת ההתיישנות המוארכת של 10 שנים. בית המשפט העליון קבע כי אין תחולה גם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, שעניינו תובע שנעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התובענה, וזאת משהעובדות היו ידועות לעותר. בית המשפט העליון דחה, כעניין עובדתי, את טענת העותר שלפיה רופאיו שכנעו אותו שהוא נרפא לחלוטין לאחר הניתוח הראשון וכי הכאבים מהם הוא סובל יחלפו. העותר הוסיף וטען כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות מאחר שלא קיבל את מלוא הרישומים הרפואיים מן המשיבות. גם טענה זו נדחתה מאחר שלא הוכח כי העותר פנה אל המשיבות לקבלת הרישומים הרפואיים בתוך תקופת ההתיישנות. לבסוף, נקבע כי העותר אף אינו נכנס לגדרי סעיף 11 לחוק ההתיישנות, העוסק במי ש"לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי".

3.

העותר מעלה טענות רבות לגבי שגיאות שנפלו, לעמדתו, בפסק-הדין נשוא העתירה, אולם טענותיו אינן מצביעות על כל הלכה משפטית חדשה שנקבעה בו. כך לגבי הטענה כי היה מקום לראות בהתנהגות המשיבים "עוולה נמשכת"; כך לגבי הטענה כי העותר הוטעה על-ידי רופאיו בעניינים שונים ומשום כך ראוי היה לדחות את טענת ההתיישנות; כך לגבי טענות הנוגעות לעניינים שבית המשפט כלל לא נדרש אליהם (וממילא לא קבע בהם הלכה); וכך לגבי טענות נוספות שהן בעלות אופי ערעורי. דומה שאין מנוס מלשוב ולהזכיר כי הליך הדיון הנוסף אינו הליך של ערעור על פסקי הדין היוצאים מלפני בית המשפט העליון והוא שמור למקרים יוצאי דופן ונדירים; מקרים שבהם נפסקה הלכה חשובה, קשה, חדשה או כזו העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית-המשפט העליון, ואותה הלכה מצדיקה, בהתחשב במכלול הנסיבות, דיון נוסף בה. המקרה שלפנינו אינו מסוג מקרים אלה.

4.

טרם סיום, יש להידרש לשתי בקשות שהגיש העותר במסגרת הליך זה. האחת היא בקשה לאחד את הדיון בתיק זה עם עתירה אחרת לדיון נוסף, שהוגשה בעקבות פסק-הדין ברע"א 901/07 מדינת ישראל נ' גיא-ליפל (טרם פורסם, 19.9.2010). משנקבע כי העתירה בתיק זה אינה מעוררת שאלות המצדיקות קיום דיון נוסף, ממילא מתייתרת הבקשה לאחד את הדיון בה עם עתירה אחרת. עוד יצוין כי נראה שפסקי-הדין נשוא שתי העתירות אף אינם מעוררים שאלות משותפות. משכך, דין הבקשה להידחות. הבקשה השנייה שהוגשה היא "בקשה לעיכוב מתן החלטה", שטעמה הוא כי נודע לבא-כוח העותר שיש אפשרות כי לשכת עורכי-הדין תבקש להצטרף כצד לדיון הנוסף. לא הוגשה כל בקשה בעניין זה מטעם לשכת עורכי-הדין, ומכל מקום פסק-הדין אינו קובע הלכה חדשה המצדיקה קיום דיון נוסף. לפיכך, דינה של בקשה זו להידחות אף היא.

התוצאה היא שהעתירה נדחית.