דנ"א 9200/05 מוחמד פואז נ. מס הכנסה - טבריה

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 9792/02 מוחמד פואז נ' מס הכנסה (טרם פורסם). פסק-הדין ניתן על ידי השופט ריבלין, בהסכמת השופטות ד' ביניש וא' חיות.

לעותר נקבעו שומות על-פי מיטב השפיטה לשנים 1996-1993 ( השומה המקורית ). השומה המקורית נערכה מבלי לעיין בספרי העותר שכן זה לא שיתף פעולה עם הרשות בהמצאת הספרים. פקיד השומה התערב בהכנסתו המוצהרת של העותר וקבע שומה גבוהה יותר מהשומה המוצהרת. על קביעות אלו של פקיד השומה הגיש העותר ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת. ערעורו התקבל באופן חלקי כך שהשומה המקורית הופחתה. עם זאת, חויב העותר בהוצאות פקיד השומה תך שצוין כי מקור ההפחתה אינו בטעויות שנעשו על ידי פקיד השומה או בהערכותיו המוגזמות, אלא בקושי של ממש בו נתקל פקיד השומה בעריכת השומה נוכח היעדר ספרים ואי שיתוף פעולה מצד העותר ובא-כוחו. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון.

בית המשפט, מפי השופט ריבלין, דחה את הערעור והשית על העותר הוצאות בסך 20,000 ש"ח. בית המשפט קבע כי סעיף 155 לפקודת מס הכנסה כולל בתוכו הסדר ספציפי לעניין נטל הראיה ונטל ההצדקה כדלקמן: "נטל הראייה" (כי השומה מופרזת) - מונח על הנישום, ו"נטל ההצדקה" - מקום שפנקסיו של הנישום נמצאו קבילים - מונח על פקיד השומה. השאלה שנתעוררה בענייננו היתה האם פנקסיו של העותר היו "פנקסים קבילים". בית המשפט קבע כי אמנם בהתאם להגדרה המופיעה בסעיף 1 לפקודת מס הכנסה היו פנקסיו של העותר קבילים, אלא שההלכה פירשה מושג זה באופן מהותי ולא הסתפקה בקבילות פורמאלית בהתאם לפקודה. בהתאם להלכה, הקבילות המהותית כוללת דרישה כי "בפני פקיד השומה עמדה האפשרות לנקוט עמדה כלפי הספרים." וכך, "כאשר הנישום נמנע מלהציג את ספריו לפני פקיד השומה באופן חוזר ונשנה ומסרב לשתף עימו פעולה, הרי שאין לומר כי ספריו קבילים". בית המשפט קבע אפוא כי טענת העותר שבית משפט קמא שגה בהטילו את נטל הבאת הראיות עליו, אין בה ממש. בית המשפט אף דחה את טענותיו העובדתיות של העותר נגד האופן בו קבע בית המשפט המחוזי את שומתו. בית המשפט קבע בהקשר זה כי "פסק הדין קמא מלמד כי שיקול דעתו של פקיד השומה, שהתבסס על הערכותיו ואומדניו, אכן הוחלף בנקודות מסויימות בשיקול דעתו של בית המשפט קמא" (פיסקה 8 לפסק הדין) וזאת בניגוד להלכה הקיימת. אלא שטענה זו "ספק אם היא פועלת לטובתו של המערער" שכן בית המשפט המחוזי הפחית מסכום השומה המקורית סכום ניכר. מכאן מובן, שבית המשפט לא מצא כל עילה להפחית נוספות את סכום השומה אותה חייב העותר (כבקשתו בערעור).

העותר מבקש כי נורה על קיומו של דיון נוסף בפסק הדין. לטענתו נקבעו בפסק הדין שתי הלכות חדשות המצדיקות עריכת של דיון נוסף: האחת, בית המשפט קבע הלכה חדשה ולפיה קבילות הפינקסים היא קבילות מהותית ולא קבילות פורמאלית (בהתאם להגדרה המופיעה בפקודת מס הכנסה); והשניה, קביעותיו של בית המשפט לעניין תחום שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בדונו בערעור על השומה.

דין הבקשה לדיון נוסף להידחות. בפסק דינו של בית-המשפט העליון לא נפסקה כל הלכה משפטית כנדרש בסעיף 30 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984, וגם קריאת נימוקי העתירה לא תגלה הלכה חדשה שכזו. העותר מלין אמנם על טעויות שנפלו (לטענתו) בפסק דינו של בית-המשפט, אלא שטענות אלו טענות של-ערעור הן. אין הן טענות של דיון הנוסף שאין הוא ערעור נוסף אלא בחינה מחודשת של הלכות משפטיות שנפסקו. השוו: דנ"א 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, 101.

העתירה נדחית.

היום, כ"ב בניסן תשס"ו (20.4.2006).

המישנה לנשיא (בדימ')

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

05092000_G04.doc

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il