פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"א
9337/09
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
המבקשים:
1. דבורה אוזן
2. אלי אוזן
נ ג ד
המשיבה:
תבל נכסים והשקעות י.מ(1994) בע"מ
בקשה לקיום דיון נוסף בפסק-דין של בית-המשפט העליון מיום
11.6.09 בע"א 4085/07 שניתן על-ידי כבוד השופטים א' פרוקצ'יה, ס' ג'ובראן
וי' דנציגר
בשם המבקשים:
עו"ד ש' קסוטו;
עו"ד א' אדרי; עו"ד ש' כהן
בשם המשיבה:
עו"ד ש' סתר
החלטה
1.
לפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון בע"א 4085/07 אוזן נ' תבל נכסים והשקעות י.מ (1994) בע"מ (טרם פורסם ,
4.10.2009) , במסגרתו נפסק ברוב דעות (מפי השופט ס' ג'ובראן ובהסכמת השופטת א' פרוקצ'יה , כנגד דעתו החולקת של השופט י' דנציגר ) , כי יש לדחות את ערעורם של העותרים כנגד החלטה לחייבם מכוח השטר עליו חתומים לפי הנטען.
2.
העותרים , בני הזוג דבורה (להלן: העותרת ) ואלי אוזן (להלן: העותר ) , התקשרו שניהם עם המשיבה בעסקה (להלן: עסקת היסוד ) , במסגרתה התחייבו לתת לה המחאה. בהתאם למוסכם ,
מסר העותר למשיבה המחאה שהוכנה מראש ועליה שתי חתימות. ההמחאה ניתנה מחשבון בנק משותף לשני העותרים , ושמותיהם של שני העותרים הוטבעו על גבי ההמחאה על-ידי הבנק. בשלב מאוחר יותר , ביקשו העותרים להתנער מהחיוב השטרי מכוח ההמחאה ,
בטענה שהשטר אינו נושא את חתימת העותרת ומשכך נפגע תוקפו. התברר , כי אחת החתימות על ההמחאה שייכת בבירור לעותר. זהותה של החתימה השנייה (להלן: החתימה השנייה ) לא הובררה. המחלוקת נסבה על אודות השאלה מה משמעות החתימה השנייה שנושא השטר , והאם יכולה המשיבה להיפרע משני בני הזוג על-פיו. בית המשפט המחוזי פסק כי יש לחייב את העותרת מכוח החיוב השטרי שבהמחאה. על כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון.
3.
ערעורם של העותרים נדחה ,
כאמור , ברוב דעות. שופטי ההרכב נדרשו לשאלת מעמדה של החתימה השנייה במקרה זה – לאמור האם יש בכוחה לחייב את העותרת אם לאו.
השופט י' דנציגר ,
בדעת מיעוט , סבר כי לנוכח זהותה הבלתי ברורה של החתימה השנייה , לא קמה במקרה זה עילה שטרית כנגד העותרת. בעיקר התמקד השופט דנציגר בניתוחו של סעיף 25(א) לפקודת השטרות , שעניינו חיובו של מי שחתם על השטר בשמו של אדם אחר. השופט י' דנציגר מציין ,
במסגרת הניתוח של ההוראה האמורה , כי כדי להביא לחיובו של המרשה צריכים להתקיים שני מבחנים מצטברים: ראשית , צריך להתקיים בחתימתו של מרשה המבחן הצורני . רק מקום בו מתקיים המבחן הצורני ,
יש להמשיך למבחן השני – "מבחן
ההרשאה" – הבוחן אם אכן קיימת בפועל ההרשאה עליה הצהיר השלוח על גבי השטר. השופט דנציגר מתייחס בפסק דינו לע"א 4294/90 עזבון רינסקי נ' רחמני ושות' מימון בע"מ , פ"ד נ(1) 453 (1996) (להלן: הלכת רינסקי ) , שם נתגלעה מחלוקת באשר לפרשנותו הראויה של המבחן הראשון. דעת הרוב – מפי הנשיא ברק , אליו הצטרף השופט בך – היתה כי כדי להכיר בחיובו של המרשה , אין חובה שלחתימת המורשה יצורף כיתוב מפורש לפיו חתם הוא בתוקף הרשאה ,
כל אימת שניתן להסיק זאת במהלך פרשני של מכלול השטר ואף תוך היעזרות בנסיבות החיצוניות לו. אל מול גישה "עניינית-מהותית" זו ,
הציג השופט קדמי – בדעת מיעוט – גישה "פורמלית-לשונית". לפי גישה זו , ניתן ללמוד על קיומה של הרשאה רק מכיתוב חד-משמעי המופיע על גבי השטר , לאמור: כדי לחייב את השולח , נדרש כי מי שחתם על השטר הוסיף לצד חתימתו גם מילים מפורשות מהן ניתן ללמוד שהחתימה נעשתה בשמו של אחר. השופט דנציגר בחר לאמץ את גישת המיעוט.
הדרישה כי השלוח יציין באופן מפורש על גבי השטר את היותו שלוח היא לעמדתו של השופט דנציגר " תנאי קונסטיטוטיבי לתוקפה של ההמחאה ,
ואינה אך בגדר ראיה שניתן להמירה באמצעי זיהוי אחרים" [ההדגשה במקור]. דרישה צורנית זו , כך לעמדתו של השופט דנציגר , עולה בקנה אחד עם תכלית דיני השטרות , ומבטאת שלושה עקרונות מרכזיים והכרחיים בדיני שטרות: ודאות הפירעון , קונקלוסיביות הפרטים בשטר ועצמאות העילה השטרית. במקרה שבפנינו ,
לנוכח היעדרה של הוראה מפורשת שכזו לצד החתימה השנייה ,
קבע השופט דנציגר כי אין מקום לחייב את העותרת מכוח ההמחאה ,
והדגיש כי "ככל שקיימת חבות מכוח השטר היא חבות אישית של המערער [העותר] בלבד".
4.
שופטי הרוב הגיעו ,
כאמור , למסקנה כי יש לדחות את הערעור ולחייב את העותרת מכוח ההמחאה. לשיטתם ,
אין להידרש כלל , במקרה זה , להוראת סעיף 25 הנ"ל. השופט ג'ובראן הבהיר כי מקום בו אדם חותם בחתימתו של מישהו אחר ,
או שהחתימה נחזית להיות כזו – מדובר ב"חתימה בהרשאה" – שאז יש להידרש להוראת סעיף 92(א) לפקודת השטרות. זאת ,
להבדיל ממצב בו אדם חותם בחתימתו שלו ,
אך נטען כי הוא רק שלוח ולא החייב עצמו ,
שאז מדובר ב"חתימה בתוקף הרשאה" – ויש להידרש לסעיף 25(א) לפקודת השטרות. במקרה הנדון , כך קבע השופט ג'ובראן , "המסקנה ההגיונית" היא שהחתימה השנייה היא חתימת העותרת ,
או לכל הפחות נחזית להיות כזו. הודגש כי מסקנה זו מתחייבת מבדיקת השטר גופו , ומתבקשת גם ללא תלות בקיומה של עסקת היסוד. משכך , קבע השופט ג'ובראן כי מדובר במקרה זה בחתימה הנחזית להיות חתימה בהרשאה כמשמעותה בסעיף 92(א) לפקודת השטרות. הודגש כי הוראת סעיף זה אינה דורשת כי לחתימה יוּסף כיתוב כלשהו ,
אלא יש לבחון אך אם בנסיבות העניין התקיימה הרשאה בפועל. בנסיבות המקרה שלפנינו , כך קבע השופט ג'ובראן ,
ולאור ההסכם עליו חתמו העותרים , שניהם , ואשר בגדרו התחייבו להעביר המחאה כאמור לידי המשיבה , עולה כי אכן התקיימה הרשאה בפועל של העותרת לעותר , כך שאין מניעה לחייב את העותרת מכוח ההמחאה.
6.
מעבר לצורך , ולאור עמדתו האמורה של השופט דנציגר , נדרש השופט ג'ובראן אף לשאלת פירושו של סעיף 25(א). השופט ג'ובראן סמך ידיו בהקשר זה על עמדת הרוב בפרשת רינסקי (מפי הנשיא ברק) ,
אשר לפיה במקרים מסוימים ניתן להיעזר – מעבר לסממנים החזותיים – גם בנסיבות המקרה כדי להכריע בשאלת קיומה של הרשאה במקרה הנדון. זאת בעיקר כאשר מדובר ב"צדדים קרובים" – צדדים הקשורים בעסקת היסוד שבמסגרתה ניתן השטר. גישתו של הנשיא ברק התקבלה כאמור כהלכה , ולעמדתו של השופט ג'ובראן , אין הצדקה לסטות מהלכה זו , לא כל שכן בנסיבות המקרה שלפנינו. עוד קבע השופט ג'ובראן כי עקרונות היסוד בדיני שטרות אותם הזכיר השופט דנציגר – עקרון וודאות הפירעון , עקרון קונקלוסיביות הפרטים בשטר ועקרון עצמאות העילה השטרית – אינם נפגעים על-פי גישה זו , בין היתר ,
משום שמקום בו פרטיו של המַרשֶה נמצאים על השטר ,
לא ניתן לומר שמדובר ב"שליחות נסתרת" ,
וזאת גם אם פרטי הזיהוי אינם ממוקמים דווקא לצד החתימה עצמה. בנוסף , מקום בו הטוען לפגם מכיר את פרטי עסקת היסוד והנסיבות בגינן נמסר השטר , אין לאפשר לו להיתלות בפגם טכני בכדי להתנער מחבותו השטרית.
השופט ג'ובראן הדגיש כי במקרה דנן העותרת היתה שותפה לעסקת היסוד שבמסגרתה התחייבה להעביר את ההמחאה לידי המשיבה ,
ולכן מדובר ב"חתימה בתוקף הרשאה". יתר על כן ,
גם לולא השותפות העסקית בין הצדדים ,
"משעה שעל השטר מצויים פרטי שני בני הזוג ומתנוססות עליו שתי חתימות , צולח השטר את 'המבחן הצורני'" , וגם מן הטעם הזה יש לראות בחתימה השנייה כמחייבת את העותרת. בסיכום הדברים , קבע השופט ג'ובראן כי ניתן להגיע לתוצאה זהה בשתי דרכים מקבילות: מכוח סעיף 92(א) לפקודת השטרות , או –
(כזכור מעבר לצורך) מכוחו של סעיף 25(א) לפקודת השטרות.
7.
השופטת פרוקצ'יה הצטרפה לתוצאה אליה הגיע השופט ג'ובראן , זאת מן הטעם שממכלול הנסיבות עולה כי החתימה השנייה היא "חתימה שנכתבה בידי אחר" ,
בהרשאתה של העותרת , כמובנם של מושגים אלה בסעיף 92(א) לפקודת השטרות. לנוכח קביעה זו לא נדרשה השופטת פרוקצ'יה – ובצדק כך עשתה – ליתר השאלות שהתעוררו בהליך. לאור כל זאת הוחלט כאמור ברוב דעות לדחות את הערעור.
8.
העותרים סוברים שיש מקום לקיים דיון נוסף בפסק הדין. חשיבותה של ההלכה שנקבעה בפסק הדין – כך טוענים העותרים – נעוצה בשכיחותן של המחאות בחיי המסחר , ולהיותן אמצעי תשלום סחיר , זול יעיל ונוח. לעמדתם ,
ההלכה שנקבעה בפסק הדין עומדת בסתירה "להלכה קיימת ,
כפי שהתפרשה בפסיקת הערכאות הדיוניות (מחוזי ושלום) לאורך השנים" , וכן עומדת היא "בסתירה ללשונה המפורשת של פקודת השטרות" , ומשכך מוצדק לקיים בה דיון נוסף. עוד טוענים העותרים כי פסק הדין לא הבהיר די הצורך מספר סוגיות , בהן תחולתו של סעיף 92(א) לפקודת השטרות; פרשנותו של 25(א) לפקודת השטרות; חיובם של שני בני הזוג מכוחה של חתימה אחת בלבד ואף שאלת היחס בין דיני השטרות לדיני החוזים.
המשיבה מנגד סבורה שטענותיהם של העותרים הן ערעוריות באופיין ומשכך אין מקום להידרש להן במסגרת דיון נוסף. לשיטתה ,
ההלכה שנקבעה בפסק הדין אינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף ,
בין היתר משום שחיוב העותרת בחתימה מתוקף הרשאה נגזר מנסיבות המקרה שלפנינו , ואין להסיק מכך – כפי שמבקשים העותרים לטעון – כי כך הדבר בכל מקרה. עוד מדגישה המשיבה כי פסק הדין אינו עומד בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון.
9.
לאחר שעיינתי בפסק-הדין ובטענות הצדדים ,
באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. כידוע ,
סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] ,
התשמ"ד-1984 , מורה כי רק במקרים נדירים בהם ההלכה שנפסקה עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון , או שמפאת חשיבותה ,
קשיותה או חידושה של ההלכה יש מקום לקיים בה דיון נוסף. אומר מיד כי פסק הדין שבפנינו אכן משקף שתי עמדות בסוגיה בעלת חשיבות לחיי המסחר ,
אך אין הוא מקיים אף לא אחת מן העילות המצומצמות האלה.
התוצאה אליה הגיעו שופטי הרוב נסמכת – ובדין כך – על הוראת סעיף 92(א) לפקודת השטרות. הדיון בעניין סעיף 25(א) היה ,
לפיכך , מעבר לנדרש , וממילא אינו מצדיק קיומו של דיון נוסף. זאת ועוד. פסק הדין במקרה זה אינו עומד בסתירה להלכה קודמת של בית משפט זה , לרבות ההלכה שנקבעה בפרשת רינסקי . נהפוך הוא: אכן ,
השופט דנציגר מצטרף בפסק הדין שבפנינו לעמדת המיעוט של השופט קדמי בפרשת רינסקי , ואם היתה מתקבלת דעתו היה בכך משום סטייה מהלכה קיימת. אלא שכאמור דעת הרוב היתה שונה ומבוססת היטב על הדין הקיים. ומכל מקום , כבר נפסק כי "השופטים אינם תמיד תמימי-דעים , ולעיתים מתעוררות מחלוקות באשר לעקרונות המנחים או באשר לתוצאה הסופית. כל אלה כשלעצמם אינם מהווים עילה לדיון נוסף" (דנג"צ 10673/07 פורום משפטי למען ארץ ישראל נ' ראש ממשלת ישראל , פס' 14 (טרם פורסם ,
9.3.2008); ראו גם: דנג"צ 11581/04 משרד החינוך נ' קרן החינוך למען בתי ספר תל"י (טרם פורסם , 4.5.2005)).
התוצאה היא שהעתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ב בסיוון התש"ע (25.5.2010).
המשנה-לנשיאה