פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
דנ"א
9355/01 - ד'
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
ה
עותרת:
אגודה למען ישיבת סלונים ברמת גן
נגד
המשיבים
:
1. מנוחה גורפינקל
2. איתן גורפינקל
3. יהודית סלוצקי
4. רות ריקלין
5. שולמית פרגר
עתירה לקיום דיון נוסף
החלטה
עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"א 3888/00 אגודה למען
ישיבת סלונים ברמת גן
נ' איתן גורפינקל ואח' (טרם פורסם).
2.היה זה בשנת 1945 שהמנוח מר בצלאל כץ החכיר לעותרת, בהסכם, לתקופה של 99 שנים ובתשלום סימלי, שטח מקרקעין ברמת-גן לתכלית הקמת ישיבה ופנימיה לתלמידים. תנאי מפורש הותנה בהסכם ולפיו אם לא תוקם ישיבה יוחזר המגרש לבעליו.
3.המשיבים לפנינו - יורשי המנוח - טענו - וממשיכים הם וטוענים - כי אין כיום במגרש כל ישיבה ככוונת המנוח בהסכם; כי מטעם זה בָּטלה החכירה; וכי מחובת העותרת להשיב את המגרש לבעליו, קרא, ליורשי המנוח.
4.בית-המשפט המחוזי נעתר לעתירת היורשים, וערעורה של העותרת לבית-המשפט העליון נדחה. בפסק-דינו קבע בית-המשפט העליון כי המנוח נידב מרכושו לתכלית הקמתה של ישיבה חיה ופעילה ("ישיבה פעילה ותוססת", כלשון בית-המשפט), ולאחר ניתוח הראיות שבאו לפני בית-המשפט המחוזי הוסיף בית-המשפט וקבע כי במגרש "לא מתקיימת עוד ישיבה, ולכל היותר קיים שם בית כנסת, וזהו יעוד שונה מזה שאליו חתר המנוח, ולהשגתו מסר את המגרש למערערת".
5.עתירת העותרת היא לקיומו של דיון נוסף בהלכות שפסק בית-המשפט העליון, והשאלה העיקרית שלפנינו היא אם אמנם נקבעה בפסק-דינו של בית-המשפט הלכה הראויה כי יקויים דיון נוסף בה.
6.טענתה העיקרית של העותרת - כמוה כפסק-דינו של בית-המשפט העליון - סבה-הולכת את ההסכם משנת 1945, וטענה זו פורשת עצמה על-פני טיעוני-מישנה רבים מדיני החוזים. מסקנת העותרת היא כי שומה היה עליו על בית-המשפט לפרש את ההסכם בדרך אחרת משפירשׁוֹ, ועל כך מבקשת היא לקיים דיון נוסף.
טענה זו - על כל שלוחותיה - דינה דחייה. פסק-הדין נושא הדיון לא קבע בשאלה עיקרית זו כל הלכה. בית-המשפט עשה כמיטבו - כמקובל במקרים מעין-אלה - לרדת לסוף כוונתו של המנוח בהסכם ההענקה משנת 1945, ובנידון זה לא נמצאה לנו כל הלכה הראויה כי יקויים דיון נוסף בה. ואכן, בראש דבריו מציג בית-המשפט את השאלה שלעניין ואלה דבריו:
השאלה הניצבת בפנינו בערעור זה, היא בעיקרה שאלה של פרשנות ההסכם משנת 1945, ולמען הדיוק, באלו נסיבות יראו את המערערת כמי שעושה במגרש שימוש-מפר באשר הוא זר לרוח ההסכם ומחטיא את תכליתו. הניסיון להשיב על שאלה זו צריך להביא בחשבון שני גורמים: לשון ההסכם ואומד דעתם של הצדדים, ואת שני אלה אבחן להלן.
בהמשך דבריו מוסיף בית-המשפט ומנתח את נסיבות העניין, וכדבר הלמד מעניינו נדע כי המדובר אינו אלא בפירוש כוונת המנוח ובניתוח העובדות שלעניין.
7.העותרת טענה לפני בית-המשפט העליון, לראשונה, כי על עניינה חלה הוראת סעיף 872 למג'לה, ולפיה:
הנותן או המקבל שמת
872.מיתת הנותן, או המקבל, משמש מניעה לחזרה.
לפיכך, אם מת מקבל-המתנה, אין הנותן יכול לחזור בו ממתנתו; ואם מת הנותן, אין יורשיו יכולים לדרוש חזרה את המתנה.
טוענת העותרת שכהוראת סעיף 872 זה לא קנו יורשי המנוח זכות "לדרוש חזרה את המתנה". בית-המשפט העליון דחה טענה זו, ומשני טעמים: ראשית, משום שהטענה הועלתה לראשונה אך בבית-המשפט העליון. שנית, עיקר תכליתו של ההסכם - כך קבע בית-המשפט - היה בהקמת ישיבה, ואי הקמתה של ישיבה היה בבחינת תנאי מפסיק המוכר גם במג'לה. ובלשון בית-המשפט:
[]אותה שכירות אשר העניק המנוח למערערת, לא הייתה מטרה בפני עצמה, אלא שימשה כאמצעי להשגתה של מטרה אחרת, חשובה יותר, הקמתה ותפעולה של ישיבה בבניין אשר יוקם על המגרש. מטרה אחרונה זו אינה בבחינת טפל הנלווה לעיקר (השכירות), אלא העיקר עצמו, ועל כן אי-הגשמתה כרוך בהחלתו של "תנאי מפסיק", המוכר גם במג'לה (ראה סעיף 855), ואשר מזכה את המשיבים בסעד לו עתרו.
גם דברים אלה אינם מזכים את העותרת בקיומו של דיון נוסף, שאין בהם הלכה חדשה. שלא כטענת העותרת, דברים אלה שאמר בית-המשפט עולים בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר , פ"ד לו(4) 57.
8.ולבסוף: העותרת טוענת כי בהכרעת הדין הגדיר בית-המשפט העליון "ישיבה" מהי, וכי הגדרה זו ראויה לדיון נוסף בה. טענה זו אין בה ממש. אמר בית-המשפט בהקשר זה (בפיסקה 7 לפסק-דינו):
השאלה אם במקום פועלת ישיבה אם לאו, היא בראש ובראשונה שאלה של עובדה, אך זו אינה יכולה להיות מוכרעת רק על פי מספר התלמידים, אלא גם על פי אופיו ומעמדו של מוסד זה בקהילות ישראל. הישיבה (מתיבתא) היא "בית מדרש לתלמידי חכמים; בית ספר גבוה ללמודי ש"ס ופוסקים... בישיבה היו יושבים שורות שורות... כחצי גורן עגולה. וראש הישיבה (ריש מתיבתא) היה נושא לפני התלמידים 'שיעור' 'פסיקתא' או 'מכילתא'... בכל יום, שנקרא 'מתיבתא דיומא', ובני הישיבה היו שואלים לראש הישיבה שאלות והוא משיב להם" (ראה הגדרת "ישיבה" ב"אוצר ישראל", אינציקלופדיא לכל מקצועות תורת ישראל, ספרותו ודברי ימיו, בעריכת יהודה דוד אייזנעשטיין). אך טבעי שהשאיפה תהיה שמספרם של הלומדים יהיה גדול ככל שניתן, מתוך כוונה להגדיל תורה ולהאדירה. אך המציאות גם מלמדת, שישיבות התקיימו במשך השנים גם כשמספרם של התלמידים היה זעום, ועל כן המבחן אינו מספרי, אלא כזה המותנה בקיומו של "סדור למוד" שאינו אקראי אלא קבוע, והכולל שיעורים ושאלות שמפנים הלומדים לרבם.
...
העולה מהאמור הוא, שלא זו בלבד כי ההלכה הנוהגת אצלנו היא שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים של עובדה הנקבעים בערכאה הראשונה ... אלא שבמקרה הנוכחי גם לא הוכחה עילה לעשות זאת. מכאן התוצאה, שבבנין שהקימה המערערת לא מתקיימת עוד ישיבה, ולכל היותר קיים שם בית כנסת, וזהו יעוד שונה מזה שאליו חתר המנוח, ולהשגתו מסר את המגרש למערערת.
לא נמצא לי מה בהגדרה זו ראוי לקיום דיון נוסף בו.
9.העותרת מוסיפה ומאריכה בטענות עוד ועוד, אך אין בכל אלו כדי להעמיד ולו צֵל של זכות לקיומו של דיון נוסף.
10.העתירה נדחית. העותרת תשלם למשיבים שכר-טירחת עורך-דין בסך של 10,000 ש"ח.
היום, ג' בשבט תשס"ב (16.1.2002)
ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור
01093550. G03
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il