פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
דנ"א
9482/01
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
ה
עותרים:
1. עיזבון המנוח שלומי ויצמן ז"ל
2. חיים ויצמן
3. אסתר ויצמן
נגד
המשיבים
:
1. בן ציון סלע
2. דבורה גולשן
3. מדינת ישראל-משרד
החינוך
4. עיריית קרית אתא - האגף
לחינוך
בשם
העותרים: א
מנון מ' שילה
עתירה
לדיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט
העליון
שניתן ביום 15.11.01 בע"א 7021/99
על-ידי
השופטים: הנשיא א' ברק, השופט י'
טירקל
והשופט א' ריבלין
החלטה
בקשה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון (הנשיא א' ברק והשופטים י' טירקל וא' ריבלין) בע"א 7021/99 עזבון המנוח שלומי ויצמן ואח' נ' סלע ואח' (טרם פורסם).
2.שלומי ויצמן ( שלומי ), תלמיד בית-ספר תיכון, שם קץ לחייו, וטענת הוריו היא כי מנהל בית-הספר שבו למד, מורים בבית-הספר ואנשי חינוך במשרד החינוך אחראים למעשה. ואלה עיקרי הדברים שהיו: שלומי וכמה מחבריו בבית-הספר נטל ללא רשות רכב שהיה בשימושה של אחת התלמידות, נהגו בו ואחד מהם אף נטל ממנו מכשיר רדיו-טייפ שהיה מותקן בו. משנתגלה המעשה, החליטה הנהלת בית-הספר להשעות את שלומי וחבריו מלימודיהם; להודיע את דבר ההחלטה לתלמידים ולהוריהם; להציע להורים לערער על ההחלטה; ולאחר שיוגש ערעור, להמיר את עונש ההשעיה בפעילות של התנדבות. כן הוחלט לשמור בסוד את הכוונה להמיר את עונש ההשעיה כאמור. שלומי ואימו זומנו לבית-הספר; דבר ההשעיה הודַע להם; והומלץ לפניהם על הגשת ערעור. ואולם לא נמסר להם על הכוונה לקבל את הערעור. שלומי חזר הביתה, ובביתו שם קץ לחייו.
3.בית-המשפט המחוזי החליט כי התנהגות בית-הספר ומוריו היתה בגדר התרשלות וכי יש קשר סיבתי-עובדתי בין ההתרשלות לבין התאבדותו של שלומי. יחד עם זאת לא חייב בית-המשפט את הנתבעים במעשיהם, שלדעתו לא היה ניתן לצפות את התוצאה הנוראה ומכאן שלא נתקיים קשר סיבתי-משפטי בין ההליכים שהיו בבית-הספר לבין מותו של שלומי. על פסק-דין זה הגישו ההורים ערעור לבית-המשפט העליון.
4.בבית-המשפט העליון נכתבו שתי חוות-דעת. האחת בידי השופט טירקל, האחרת בידי הנשיא ברק. השופט טירקל, אשר כתב את חוות-הדעת הראשונה והעיקרית, סקר את עמדת המשפט בישראל בסוגיית הקשר הסיבתי במעשי התאבדות, והוסיף והביא מן המשפט העברי ומן המשפט המשווה. לפי חוות-דעתו, השאלה מה הביא אדם פלוני לשלוח יד בנפשו, שאלה קשה ומורכבת היא. "ניתן לומר", כך הוסיף השופט טירקל וקבע, "כי הגישה המקובלת היא שרואים מעשה התאבדות כפעולה מכוונת של המתאבד המנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של הנתבע-המזיק לבין הנזק, אלא אם כן היה עליו לצפות את מעשה ההתאבדות". כך הוא אף לפי המשפט המקובל, הרואה דרך כלל התאבדות כפעולה מכוונת המנתקת קשר סיבתי.
אשר לעניינו של שלומי, קבע השופט טירקל כי אין הוא רואה צורך להחליט אם התרשלו הנתבעים במעשיהם ואם היה קשר סיבתי-עובדתי בין ההתרשלות לבין מעשה ההתאבדות. טעם הדבר הוא שלא "היה על המשיבים לצפות את האפשרות שהמנוח ישלח יד בנפשו בעקבות ההליכים המשמעתיים שננקטו נגדו". אמצעי המשמעת שננקטו נגד שלומי לא היו קיצוניים או יוצאי-דופן, ועל-כך לא היה על הנתבעים "לצפות את האפשרות כי המנוח יתאבד בעקבות ההליכים". יתר-על-כן:
מן הראיות עולה, כי המנוח היה נער חיוני ומלא חיים ולא היה בעל אופי דכאוני. המנוח גם לא גילה סימני דיכאון או מצוקה מיוחדים בעקבות האירוע, לא דיבר על אפשרות של התאבדות ולא היה בהתנהגותו דבר שיכול היה לרמוז על אפשרות כזאת. האסון שאירע היה מחוץ לטווח הצפיה והיתה כאן פעולה רצונית ומכוונת של המנוח שניתקה את הקשר הסיבתי.
5.הנשיא ברק הסכים עם השופט טירקל, כי לא נתקיים בפרשה שלפני בית-המשפט "קשר סיבתי משפטי בין ההתרשלות הנטענת ובין הנזק." אשר למעשה התאבדות, הוסיף הנישא ברק וקבע, "ספק אם נכון הוא לאפיין מעשה התאבדות שנגרם על ידי ההתרשלות הנטענת של המזיק, כ'גורם מתערב זר', או כגורם בעל 'אשם מכריע' ...". אשר לנסיבות העניין הספציפי, ובהנחה שקיימת הייתה חובת זהירות והנתבעים התרשלו במעשיהם, השאלה היא "אם הנזק היה צפוי". לדעת הנשיא ברק, נסיבות העניין הכוללות "לא ביססו צפיות (פיסית ונורמטיבית) של מעשהו של המנוח."
השופט ריבלין הסכים לדעת חבריו כי "בהיעדר צפיות לא קמה אחריות."
בית-המשפט העליון דחה איפוא את ערעור ההורים.
6.עתירת ההורים לפנינו היא כי יקויים "דיון נוסף בסוגיית יסודות הקשר הסיבתי המשפטי, לעומת העובדתי ובמרכזן שאלת הצפיות. העתירה עוסקת במהותה ונפקות של ההתאבדות. לענין ניתוק הקשר הסיבתי המשפטי (ובמיוחד כשמדובר בבני נוער), ולא פחות מכך - בעניינו של מבחן הסיכון, כיסוד מוסד של אותה צפיות, יסוד אשר לא אוזכר כלל בפסק הדין למרות שכיחותו בפסיקת בית-משפט זה, עד היום." בעתירתם מוסיפים העותרים ומפרטים בנושא ההתאבדות, בנושא החובה והצפיות בעוולת הרשלנות ועוד.
7.קראתי בעיון את כל המיסמכים שנאספו אל תיק בית-המשפט - בראשם פסק-הדין נושא העתירה והעתירה לקיומו של דיון נוסף - אך לא נמצאה לי יתד לתלות עליה זכות לדיון נוסף. כידוע, אין לקיים דיון נוסף בפסק-דין אלא אם נפסקה בו "הלכה"; לא עוד אלא שאותה הלכה עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית-המשפט העליון, או הלכה היא שמפאת חשיבותה, קשיותה או החידוש שבה מצדיקה דיון נוסף בה; והכל כדבר סעיף 30 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-. בענייננו, לא מצאתי מה "הלכה" קבע בית-המשפט העליון, לא-כל-שכן שלא מצאתי כי נתקיימו בדברים שפסק בית-המשפט העליון אחד הסימנים שהמחוקק נותן בהלכה הראויה לדיון נוסף בה. אכן, בית-המשפט העליון הלך בעקבות ההלכה המקובלת ועל דרך העיקרון יישם אותה על העניין שבפניו. ראו והשוו: ע"פ 402/75 אלגביש
נ' מדינת ישראל , פ"ד ל(2) 561; ע"א 350/77 כיתן בע"מ
נ' וייס , פ"ד לג(2) 785; ע"פ 119/93 לורנס נ'
מדינת ישראל , פ"ד מח (4) 1. בית-המשפט פסק כי הנתבעים לא יכולים היו לצפות את מעשהו הנורא של שלומי; כי לא חייבים היו לצפות את אירוע המעשה; ומסקנה זו נשענת על עובדות המקרה הספציפי. העתירה לדיון נוסף מהווה, בעיקרה, ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט העליון. אלא שלא הרי ערעור כהרי דיון נוסף, והדברים ידועים.
אני מחליט איפוא לדחות את העתירה לקיומו של דיון נוסף.
היום, י"ז באייר תשס"ב (29.4.2002).
ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור
01094820. G05
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il