דנ"א 9656/07 אררט חברה לביטוח בע"מ נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 31.10.07 בע"א 1675/06 ובע"א 1761/06, שבו נקבע כי העותרת 1 (להלן: אררט ) אחראית לבדה לפיצוי המשיבה 5 בגין תאונת דרכים שהיא נפגעה בה.

1.

המשיבה 5 נפגעה בתאונת דרכים. הרכב שפגע במשיבה 5 בוטח על ידי אררט. לאחר מכן פגע אותו רכב ברכב נוסף שהיה מבוטח על ידי המשיבה 3 (להלן: הפניקס ). בעת שנפגעה, עמדה המשיבה 5 מחוץ לרכב שבוטח על ידי הפניקס, שכן בעלה, שהיה נהג הרכב, עצר את הרכב בשולי הדרך כדי לסייע בהחלפת גלגל ברכב שלישי שעצר אף הוא בשולי הדרך. בנסיבות אלה התעוררה בפסק הדין נשוא העתירה השאלה האם אררט לבדה צריכה לשאת באחריות לנזקיה של המשיבה 5; או שמא גם הפניקס, שהרכב המבוטח על ידה נפגע כמתואר לעיל על ידי הרכב המבוטח על ידי אררט, צריכה לשאת באחריות לנזקיה של המשיבה 5 (יצוין, כי במסגרת העתירה דנן אררט אינה טוענת עוד כי יש לראות את המשיבה 5 כנוסעת ברכב שבוטח על ידי הפניקס או ברכב שבו היה צריך להחליף את הגלגל).

2.

פסק הדין נשוא העתירה ניתן מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין ובהסכמת השופטים מ' נאור ו ח' מלצר . בפסק דינו נדרש המשנה לנשיאה לפרשנות סעיף 3(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ), שקובע כדלקמן:

" תאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב

3. (א) ...

(ב) נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע ".

הסוגיה שלגביה התעוררה המחלוקת בפסק הדין נשוא העתירה הינה האם נוכח הגדרת כלי הרכב המעורב בתאונה בסעיף 3(ב)לחוק הפיצויים, ובהתחשב בכך שאכן היה מגע בין הרכב שהיה מבוטח על ידי הפניקס לרכב שהיה מבוטח על ידי אררט, יש לראות את הרכב שבוטח על ידי הפניקס כמעורב בתאונת הדרכים שבה נפגעה המשיבה 5, על אף שהפגיעה ברכב זה אירעה לאחר הפגיעה במשיבה 5 ושלא התקיים קשר סיבתי בין הפגיעה במשיבה 5 לפגיעה ברכב שבוטח על ידי הפניקס. בפסק דינו קבע המשנה לנשיאה כי בהעדר קשר סיבתי בין הפגיעה במשיבה 5 לבין המגע בין שני כלי הרכב, ומאחר שהרכב שבוטח על ידי הפניקס לא היה מעורב בתאונה בה נפגעה המשיבה 5 כהולכת רגל, אין להטיל על הפניקס אחריות לפיצויה של המשיבה 5. המשנה לנשיאה הוסיף עוד, כי הוראת סעיף 3 לחוק הפיצויים אכן בוחנת את ה"מעורבות" בתאונה במשקפי ה"מגע" ויוצרת הסדר פנימי לחלוקת החבות; אולם בכך אין כדי לייתר את דרישת הקשר הסיבתי ולהטיל אחריות או חבות על מי שאינו מעורב בגרימת התאונה. משנפגעה המשיבה 5 רק על ידי הרכב המבוטח על ידי אררט, ומשלא התקיים קשר סיבתי בין פגיעה זו לבין הפגיעה המאוחרת יותר ברכב שבוטח על ידי הפניקס, מצא המשנה לנשיאה כי אררט לבדה נושאת באחריות לפיצוי המשיבה 5.

3.

לטענת אררט יש לקיים דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה, שכן פרשנותו של בית המשפט לסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים הינה פרשנות שגויה. אררט טוענת כי פרשנות זו מנוגדת לעקרונות היסוד של חוק הפיצויים ולתכלית הסעיף, שהיא פיזור הנזק בין המבטחים, שכן היא מכניסה את גורם האשם לדיון לגבי פיצוי לנפגעי תאונות דרכים. אררט מוסיפה וטוענת בהקשר זה כי המחוקק קבע בסעיף 3(ב) לחוק את מבחן המגע הפיזי, שהוא מבחן "טכני" פשוט וקל ליישום, כמבחן למעורבות בתאונה, ולפי מבחן זה נוהגות בפועל חברות הביטוח. לעומת זאת, הפרשנות המצמצמת שנקבעה בפסק הדין להוראת סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים תחייב את בתי המשפט, כך טוענת אררט, לבחון את שאלות הקשר הסיבתי והאחריות לתאונה ותהפוך את הדיון בשאלת האחריות לדיון ארוך ומורכב; וזאת, בניגוד לכוונת המחוקק. עוד טוענת אררט, כי פסק הדין נשוא העתירה סוטה מהלכה קודמת שנקבעה ברע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי , פ"ד נח(1) 817, 826 (2003). בפסק דין האמור קבע המשנה לנשיא ת' אור - על בסיס העיקרון לפיו אין להכניס את יסוד האשם אל ההתדיינות במסגרת חוק הפיצויים - כי לעניין הגדרת המונח "רכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" בחוק הפיצויים אין לבחון את הסיכון התחבורתי הקונקרטי שנוצר בכל מקרה שבו רכב מסוים עצר בשולי הכביש; אלא יש לבחון האם חניית הרכב בשולי הכביש יצרה "סיכון תחבורתי בתור שכזה".

4.

המשיבים 4-1 מתנגדים לקיום דיון נוסף בפסק הדין. לטענתם החלת הדרישה לקיומו של קשר סיבתי בין השימוש ברכב המעורב בתאונה לבין הנזק שנגרם לנפגע היא עקרון יסוד הקבוע בחוק הפיצויים ובפסיקה בנוגע לחוק, ואין כל מניעה להחלתו גם בכל הנוגע לפרשנותו של סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים. בהקשר זה טוענים המשיבים כי ההגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפיצויים מחייבת את קיומו של קשר סיבתי בין השימוש ברכב מסוים לבין הפגיעה שנגרמה, על מנת שאותו רכב ייחשב למעורב בתאונה. בנסיבות המקרה דנן אין חולק כי קשר סיבתי זה אינו מתקיים בנוגע לרכב שהיה מבוטח על ידי הפניקס, ולפיכך טוענים המשיבים כי הפרשנות שניתנה לסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים בפסק הדין נשוא העתירה היא הפרשנות הנכונה, וכי פרשנות זו מתיישבת עם יתר הוראות החוק. המשיבים ממשיכים וטוענים כי בנסיבות אלה, ועל אף שהשאלה המשפטית שהתעוררה בפסק הדין נשוא העתירה טרם נדונה בבית משפט זה, אין הצדקה לקיום דיון נוסף בפסק הדין במקרה דנן.

5.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה נדונה אמנם לראשונה בפסיקתו של בית משפט זה שאלת תחולתו של סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים בנסיבות בהן לא היה קשר סיבתי בין המגע בין שני כלי הרכב המעורבים בתאונה לבין הפגיעה בהולך הרגל, אולם ההכרעה בסוגיה זו אינה מצדיקה קיום דיון נוסף בפסק הדין. ההכרעה שנתקבלה בפסק הדין נשוא העתירה מוגבלת לסוגית הגדרת מעגל המעורבים בתאונה מבחינה עובדתית עליהם תוטל האחריות לפיצוי, ופסק הדין כלל אינו מעורר את שאלת זהות ה"אשם" באחריות לתאונה. בהקשר זה יש לציין כי הדרישה לקיום קשר סיבתי בין השימוש ברכב מסוים לבין הפגיעה הנטענת בתאונה אכן מהווה חלק מההגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפיצויים (ראו: דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' מזאוי , פ"ד נז(3) 145 (2002)), ולפיכך בעצם קביעת הדרישה לקיום קשר סיבתי בכל הנוגע לקביעת האחריות לפי סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים אין משום חידוש הלכתי עקרוני. בנסיבות אלה אף איני מוצאת כל יסוד לחששות המועלים על ידי אררט באשר להחזרת שאלת ה"אשם" להתדיינויות בנוגע לתאונות דרכים; תוצאה שאין ספק כי היא אינה רצויה ואינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק הפיצויים. זאת ועוד, לא מצאתי כי ההלכה שנפסקה בפסק הדין נשוא העתירה סותרת את ההלכה שנקבעה ברע"א 1953/03 שאוזכר לעיל, שכן ההלכה שנקבעה באותו פסק דין נוגעת לשאלה הקונקרטית של פרשנות המונח "חניה במקום שאסור לחנות בו" בחוק הפיצויים.

נוכח האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה, כי בפסק הדין נשוא העתירה אין טמונים אותם קשיות, חשיבות או חידוש מיוחדים, שיש בהם כדי להצדיק את קיום ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון בהתאם לסעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

אשר על כן, העתירה נדחית. העותרים יישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח לטובת המשיבים 2-1 ובסכום זהה לטובת המשיבים 4-3.