דנג"ץ 107/99 צבי ריש, עו"ד נ. מועצת הרבנות הראשית לישראל

1.

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 1912/97, שניתן ביום 21.12.98, על ידי כב' השופטים: ד' דורנר, ד' ביניש ומ' אילן.

2.

העותר הינו עורך-דין הרואה עצמו כאתיאיסט. הוא ייצג לקוח בבית הדין הרבני. עת הגיע לדיון, חוייב בחבישת כיפה בבית הדין, מכוח תקנה נג לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: התקנות), הקובעת כי:

"אין להופיע בבית הדין אלא בלבוש צנוע והולם, כולל כיסוי ראש. עורכי דין וטוענים רבניים יופיעו גם במקטורן או בלבוש עליון, אלא אם כן הסכים בית הדין להופעה שונה".

3.

העותר עתר לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ כנגד חיובו בחבישת כיפה. טענותיו היו שתיים: ראשית , כי התקנה הותקנה בחריגה מסמכות, שכן מי שהתקינה לא היה מוסמך לעשות כן מלכתחילה. שנית , כי גוף התקנה - וגם אם נתקבלה בסמכות - אינו סביר ואינו כדין, שכן פוגע הוא בחופש המצפון והחופש מדת, וכן בחופש העיסוק של אותם עורכי דין שיאלצו שלא להופיע בפני בית הדין, מקום בו עומדת ההופעה תוך חובת כיסוי הראש, בניגוד לאמונתם.

4.

בפסק דינו של בית משפט זה, נדחתה העתירה על כל ראשיה. בית המשפט קבע, כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת ד' דורנר, כי אין יסוד לטענת העותר ולפיה הותקנה תקנה נג ללא סמכות. הגוף שהתקינה - הוא בתי הדין עצמם - מוסמך היה לעשות כן. בה בעת, ציינה השופטת דורנר, כי סמכות זו אינה בלתי מוגבלת אלא קשורה בחוקים המסדירים את סמכות השיפוט של בית הדין. הסמכות להתקין תקנות מעין אלה אף אינה בלתי מוגבלת, שכן אין בכוחה לגבור על העקרונות הכלליים של שיטת המשפט הישראלית או לבסס פגיעה בזכויות היסוד של הפרט. השופטת דורנר הוסיפה וקבעה, על כן, כי תקנה שתקבע כעניין של סדרי דין חובה שעיקרה קיים מצווה דתית כתנאי להופעה בפני בית הדין תיפגע בזכויות היסוד של הפרט, וככל שזו פוגעת מעבר למתחייב מן הדין המהותי בצדדים להליכים (שחובה על פי הדין המהותי שעניינם יתברר בפני בית הדין), תהא היא פסולה.

5.

על יסוד זה ותוך שהיא בוחנת בהרחבה את מקור המינהג והחובה לחבוש כיפה, קבעה השופטת דורנר, אליה הצטרף השופט מ' אילן, כי החובה הקיימת כיום לחבישת כיפה בפני בית הדין הרבני אינה אלא חובה של כיבוד הערכאה ודייניה, על ידי הופעה בכיסוי ראש. אין היא חובה דתית המושתתת על באי הדין. החובה חלה הן על יהודים והן על לא יהודים. היא אינה מחייבת דווקא חבישת כיפה אלא כל כיסוי ראש. נתונים אלה מצביעים, כך נקבע, על היעדר פגיעה בחופש המצפון (והחופש מדת) ועל כן אין בתקנה משום פגם המצדיק ביטולה.

6.

השופטת ד' ביניש, שהסכימה גם היא לתוצאה, סברה כי יתכן ויש לראות חובת הופעה בחבישת כיפה כמצווה דתית ולא אך חובת כיבוד הדיינים, אולם משעה שהוכח כי תכלית התקנה אינה עמידה על קיום המצווה הדתית של חבישת הכיפה אלא תכלית של כיבוד בית הדין (כפי שזו נגזרת, בין היתר, מהפרשנות שניתנת לחובה זו על ידי המדינה וכן לאור החובה להופיע בכיסוי ראש ולאו דווקא בחבישת כיפה), הרי שתכליתה של התקנה ראויה וחשובה, ועל כן יש להשאירה כשהיא עומדת על מכונה.

7.

בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה. העותר חוזר וטוען בפני, כי חיובו בהופעה בבית הדין הרבני - בין בחבישת כיפה ובין בכיסוי ראש - פוגע בחופש מצפונו, בחופש מדת שלו ובחופש העיסוק שלו. העותר מדגיש בפני, כי גם אם מקור החובה לחבוש כיפה הינו בכיבוד הערכאה היושבת בדין, הרי שחובה זו הינה דתית בעיקרה. יונקת היא חיותה ותוקפה, כך נטען, מן הדין הדתי ולא אך מנורמה חברתית רצויה (של כיבוד הערכאות), וככזו מהווה היא פגיעה בזכויות היסוד שלו. העותר אף הדגיש, כי דווקא אם החיוב בכיסוי הראש מקורו בחובה חברתית, הרי שקל וחומר שאין מקום לכפות דווקא נוהג זה עליו לשם כיבוד בית הדין. טוען עוד העותר, כי גם אם יש בכגון דא משום מצווה דתית, הרי שזו צריכה לסגת מפני אופיו של בית הדין כערכאה מערכאות המדינה, המהווה "רשות הרבים" - דתיים ושאינם כאלה. על כן, אין ליתן תוקף לחיוב כל הבא בשערי בית הדין, בעמידה בחובה הדתית של כיסוי הראש. חיוב מעין זה, ממשיך העותר, פוגע גם בחופש עיסוקו (שכן ימנע הוא מלהופיע בפני בית הדין תוך כפייתו בקיום מצווה דתית) ומפלה אותו - כמו גם עורכי דין שאינם יהודיים - לרעה (כלפי עורכי דין שומרי תורה ומצוות). לחלופין, טען העותר, כי גם אם תכלית התקנה ראויה, הרי שיש לאזן תכלית זו כנגד הפגיעה בזכויות היסוד שלו ובאיזון זה, מן הדין היה לבטל התקנה, בייחוד בהיעדר הסמכה מפורשת לפגיעה מעין זו בזכויותיו.

8.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. השתכנעתי, כי אין בפסק הדין נשוא עתירה זו אותה ההלכה, החידוש או הקושי שיש בהם כדי להצדיק עריכתו של דיון נוסף כמשמעו בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. אכן, מקובלים עלינו עקרונות היסוד להם נטען בסוגיה שבפנינו, הם זכויות היסוד של הפרט (לרבות חופש המצפון, החופש מדת, הזכות לשוויון וחופש העיסוק). בה בעת מקובל עלינו - וגם העותר אינו כופר בכך (ולא עתר בנקודה זו), כי בידי בית הדין הסמכות להסדיר את דרכי ההופעה בפניו, וכן עניינים של סדרי הדין, בכפוף לעקרונות היסוד של שיטת המשפט ומגבלות אחרות שבדין הכללי והספציפי. השאלה היא, על כן, אליבא דעותר, אם חיובו בחבישת כיסוי ראש הינו חיוב דתי או חיוב שמקורו אך בכבוד בית הדין. איני נצרך להכריע בסוגיה זו, כשם שבית משפט זה בהרכבו הנכבד, לא נצרך לעשות כן. כך, שכן אף העותר אינו חולק כי חלק מטעם החיוב (להבדיל מכולו) מבוסס על כיבוד בית הדין. המחלוקת שנפלה בין חברי ההרכב, אינה לעניין תכלית התקנה בדבר כיבוד בית הדין, אלא בשאלה, אם היה בה - ויש בה - בנוסף, גם מקור דתי. על רקע זה, לא מצאתי בגדר המחלוקת שנפרשה בפני בית משפט זה - כמו בפתרונה בפסק הדין - משום עילה לקיום דיון נוסף.

על כן, דין העתירה להידחות.

העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.