דנג"ץ 1376/05 ארגון אלמנות ויתומי צה"ל נ. שר הבטחון

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 3142/03 ארגון אלמנות ויתומי צה"ל נ' שר הבטחון (טרם פורסם) מיום 25.1.04.

1.בראשית שנות השמונים, בעקבות ארוע בו נספו שלושה טייסי מילואים במהלכה של טיסת אימונים, עלתה טענה מצידם של חיילי צוות אוויר במילואים כי יש להשוות את זכויות בני משפחותיהם לזכויות המוענקות לבני משפחותיהם של חיילי צוות אוויר בשירות קבע. שר הביטחון דאז, מר עזר ויצמן, הורה לבדוק את הטענות ובסופו של דבר הוחלט להשוות את הזכויות האמורות וליצור מעין "הסדר ביטוחי" לאנשי צוות אוויר במילואים המקביל לזה של אנשי צוות אוויר בשירות קבע. ההסדר הביטוחי הוחל, על פי החלטת שר הבטחון, באופן רטרואקטיבי על כל חיילי צוות אוויר במילואים שנספו בפעילות החל משנת 1954 ואילך.

בשלהי שנות התשעים נעשתה פניה אל משרד הביטחון בה נתבקש המשרד להיטיב את זכויותיהם של כלל חיילי המילואים ושאיריהם במקרה של מוות או פציעה במהלך השירות הפעיל. בעקבות פניה זו נחקק בשנת 2002 חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים ולבני משפחותיהם, התשס"ב-2002 (להלן: חוק

הקצבאות ). חוק זה יצר הסדר ביטוחי לשאיריהם של כלל חיילי המילואים שנפלו בעת שירותם. בחוק נקבע כי הוא יחול על כלל חיילי המילואים בצה"ל אשר נפגעו או נספו בתקופה שמיום 1.1.1999 ואילך (להלן: המועד הקובע ).

2.העותרת 1 (להלן: העותרת ) מייצגת את שאיריהם של חיילי מילואים, שלא נמנו עם צוותי האוויר, ואשר נפלו במהלך שירותם הפעיל במילואים לפני המועד הקובע. בעתירה שהוגשה לבית משפט זה טענה העותרת כי מתן ההטבה בדמות ההסדר הביטוחי הנזכר לעיל לאנשי צוות אוויר במילואים הפלתה לרעה את שאר חיילי המילואים ובני משפחותיהם אשר לא זכו בתנאים דומים. בעתירה נטען כי אין מקום להבחין בין אנשי צוות אוויר במילואים לבין כלל חיילי המילואים ועל כן, ההסדר הביטוחי שהוחל לגבי הראשונים מכוח החלטת שר הבטחון צריך לחול גם ביחס לאחרונים. לטענת העותרת, חוק הקצבאות הסיר את ההפליה באופן חלקי וכי על מנת להסירה באופן מלא, על המשיבים להנהיג את ההסדר הביטוחי שחל ביחס לאנשי צוות אוויר במילואים גם ביחס לשאיריהם של חיילי מילואים שנספו עובר למועד הקובע בחוק הקצבאות. יצוין, כי עתירת העותרת הצטרפה לעתירה אחרת (בג"צ 6758/01) שהוגשה כשנתיים לפני כן על ידי אביו של סרן יהודה ליפשיץ ז"ל, אשר נפל בעת שירות מילואים ביום 8.11.90. בשל העובדה כי סרן ליפשיץ נפל עובר למועד הקובע בחוק הקצבאות, ובשל העובדה כי לא היה איש צוות אוויר במילואים אלא שירת בחיל ההנדסה, לא זכו שאיריו במענק מאת המשיבים. כנגד תוצאה זו כוונה עתירתו של אביו של סרן ליפשיץ אשר נדונה, כאמור, ביחד עם עתירת העותרת (להלן, ביחד: העותרים ).

3.לאחר שהוגשו העתירות ציווה בית המשפט כי יצאו מלפניו צווים על-תנאי והורה למשיבים להגיש את תשובתם. בתצהיר התשובה לעתירות טענו המשיבים כי ההסדר הביטוחי שהוחל ביחס לאנשי צוות אוויר במילואים אינו מהווה הפליה פסולה, אלא הבחנה לגיטימית בין שונים. לחלופין טענו המשיבים, כי גם אם מדובר בהסדר מפלה, הרי שאין לחייבם להחילו באופן רטרואקטיבי ביחס לשאיריהם של כל חיילי המילואים. זאת, בין השאר, בשל ההשלכות התקציביות רחבות ההיקף שתהיינה להחלטה מעין זו.

4.בפסק הדין שניתן בעתירות קיבל בית המשפט את טענת ההפליה שהעלו העותרים ודחה את הסברם של המשיבים בדבר קיומה של שונות רלוונטית בין אנשי צוות אוויר במילואים לבין כלל חיילי המילואים. בית המשפט קבע, אפוא, כי החלטתו של שר הבטחון ליצור הסדר ביטוחי ביחס לאנשי צוות אוויר במילואים בלבד אכן היתה מפלה ביחס לחיילי המילואים האחרים. בנוסף קבע בית המשפט, כי בהנהגת ההסדר הביטוחי עבור אנשי צוות אוויר במילואים חרג שר הבטחון מסמכותו וההטבה שנקבעה בהחלטתו, נקבעה בהעדר הסמכה חוקית ו"סתרה בבירור את עקרון החוקיות המחייב כל רשות מינהלית" (פסקה 22 לפסק הדין). לנוכח מסקנות אלה התעוררה, אפוא, השאלה מהו הסעד לו זכאים העותרים בנסיבות האמורות. בית המשפט בחן את הנסיבות הקיימות והגיע למסקנה כי העותרים אינם זכאים לדרוש שההסדר הביטוחי שהוחל תוך חריגה מסמכות יוחל גם ביחס אליהם. בית המשפט ציין כי העותרים זכאים לכאורה לדרוש את הפסקת החלתו של ההסדר המפלה (על אנשי צוות אוויר במילואים) אך אין הם זכאים לדרוש כי תיקון ההפליה ייעשה על דרך של החלת ההסדר החורג גם ביחס אליהם. בית המשפט ציין כי יהיה זה בניגוד לעקרון שלטון החוק אם יוחל על העותרים, מטעמי שיוויון, ההסדר הביטוחי שנקבע תוך חריגה מסמכות.

בהערת שוליים הוסיף בית המשפט, כי גם אלמלא המסקנה בדבר החריגה מסמכות בקביעת ההסדר הביטוחי, לא היה מקום להחיל את ההסדר גם על העותרים. בית המשפט ציין, כי החלה כוללת של ההסדר המדובר תיצור הוצאה כספית אדירה הנאמדת בלמעלה ממיליארד ש"ח. לפיכך, בהתחשב בהוצאה הכספית האדירה ובעובדה שמענקים כספיים שולמו במסגרת ההסדר הביטוחי לקבוצה קטנה מאוד של שאירים, לא היה ממילא מקום לקבוע החלה גורפת של ההסדר.

בהתחשב באמור, הורה בית המשפט על ביטול הצווים על-תנאי ועל דחיית העתירות.

5.על פסק דינו של בית המשפט הוגשה העתירה שבפניי. בעתירתה מעלה העותרת מספר טענות אשר לשיטתה מצדיקות עריכת דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון. טענתה הראשונה של העותרת היא, כי בפסקי דין בעבר הכיר בית המשפט בסמכותו של שר הבטחון להעניק הטבות מעבר לקבוע בחוק ועל כן, מסקנתו של בית המשפט במקרה דנן, כי שר הבטחון חרג מסמכותו בקביעת ההסדר הביטוחי, ניצבת בסתירה לפסקי דין אלה. סתירה זו, לשיטת העותרת, מצדיקה עריכת דיון נוסף. לחלופין טוענת העותרת, כי גם אם החלטת השר התקבלה תוך חריגה מסמכות ופגיעה בעקרון החוקיות הרי שמדובר בפגיעה זעירה ועל כן, יש להעדיף את ערך השיוויון ולזכות את שאיריהם של כלל חיילי המילואים שנפלו במענקים מכוח ההסדר הביטוחי. העותרת טוענת, כי יש מקום לבחון מחדש במקרה דנן את האיזון בין ערך השיוויון לבין עקרון החוקיות ומכוח דוקטרינת הבטלות היחסית להחיל את ההסדר החורג באופן שיוויוני. טענה נוספת שהעלתה העותרת כוּונה נגד הערת השוליים שהוסיף בית המשפט בפסק דינו ובענין זה טענה העותרת כי אין זה ראוי ש"שיקול תקציבי" ישמש מחסום בפני כיבודן של זכויות יסוד.

בתשובתם לעתירה טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות שכן פסק הדין אינו מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף. לשיטתם, טענות העתירה אינן אלא טענות ערעוריות מובהקות ובפסק הדין נשוא העתירה לא נפסקה הלכה המצדיקה עריכת דיון נוסף בעניינה.

לאחר שהוגשה תגובת המשיבים ותגובת העותרת לתגובה זו הוגשה בקשה מטעם העותרת להשעות את מתן ההחלטה בעתירה עקב מגעים המתקיימים בין הצדדים. ביום 25.11.05 הודיעה העותרת כי המגעים לא עלו יפה ועל כן היא מבקשת כי תינתן ההכרעה בעתירה.

6.דין העתירה להידחות. טענתה של העותרת, כי על פי הלכות שנפסקו בעבר, יש לקבוע שגם החלטת שר הבטחון במקרה דנן התקבלה בסמכות, אינה יכולה להתקבל. בית המשפט בחן את החלטתו של שר הבטחון בדבר ההסדר הביטוחי ואת המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית וקבע כי ההחלטה הספציפית שבעניינה הוגשה העתירה המקורית התקבלה תוך חריגה מסמכות. בכך לא קבע בית המשפט הלכה כללית כלשהי אלא הכריע ביחס למחלוקת הנקודתית שהתעוררה במקרה דנן. לפיכך, העובדה כי במקרים אחרים התקבלו לכאורה הכרעות אחרות ביחס להחלטות אחרות אינה מעלה כל קושי והסתירות עליהן הצביעה העותרת בין פסק הדין נשוא העתירה לבין פסקי דין אחרים לאו סתירות הן.

גם טענתה השניה של העותרת כי הפגיעה בעקרון החוקיות הינה זניחה וכי יש להעדיף את ההגנה על עקרון השיוויון אינה מקימה עילה לדיון נוסף. ראשית, בית המשפט קבע בפסק דינו כי החלטתו של שר הבטחון בדבר ההסדר הביטוחי "סתרה בבירור את עקרון החוקיות" ואין ניתן, אפוא, לקבל את טענת העותרת כי מדובר בפגיעה זעירה יחסית בעקרון זה. שנית, הסתמכותה של העותרת על דוקטרינת ה"בטלות היחסית" אינה ברורה מאליה. ככלל, במסגרת הבטלות היחסית ניתן לקיים החלטה על אף הפגם שנפל בה, בהתחשב בתוצאות הקשות של ביטולה ביחס לאלה שהסתמכו על ההחלטה ואשר עלולים להפגע מההכרזה על בטלותה; לעומת זאת, בענייננו, טענת העותרת היא כי בהתחשב בעקרון הבטלות היחסית יש להרחיב את היקף תחולתה של ההחלטה הבטלה ולהחילה ביחס לאלה שלא זכו להסתמך עליה מלכתחילה. טענה זו של העותרת היא מרחיקת לכת ומכל מקום, לא נדונה כלל בפסק דינו של בית המשפט ולא נקבע ביחס אליה דבר. לפיכך, אין ניתן לערוך דיון נוסף בעניינה.

באשר לטענתה האחרונה של העותרת, המתייחסת לשיקול התקציבי, הרי שגם טענה זו אינה מצדיקה עריכת דיון נוסף. ראשית, טענה זו מופנית כנגד דברים שנאמרו בפסק הדין במסגרת "הערת שוליים" ולפיכך, אין הם מהווים את ההלכה בפסק הדין אלא הם בבחינת "אמרת אגב" אשר אינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף. שנית, הדברים שנכתבו במסגרת אותה "הערת שוליים" גם הם אינם בגדר הלכה חדשה או הלכה הסותרת הלכות קודמות שיצאו מלפני בית משפט זה. השיקול התקציבי הינו שיקול בין שיקולים ובכוחו להשפיע על מערך הזכויות בחברה. בפסק הדין נשוא העתירה לקיום דיון נוסף לא נקבעה הלכה חדשה כלשהי ביחס לשיקול התקציבי אלא הוא היווה, ביחד עם שיקולים אחרים, נימוק נוסף לדחיית טענות העותרים. לפיכך, גם ביחס לענין זה אין מקום לקיים דיון נוסף.

אשר על כן, העתירה נדחית.