דנג"ץ 1998/08 עופר גמליאל נ. שרות בתי הסוהר

לפני עתירה לדיון נוסף בפסק-דין של בית המשפט העליון (השופטים א' פרוקצ'יה, י' דנציגר וע' פוגלמן). העותר מרצה עונש מאסר של 15 שנים בגין הרשעתו בעבירות בנשק וניסיון לרצח, הכול על רקע ניסיונו לבצע, יחד עם אחרים, פיגוע באמצעות "עגלת תופת" בסמוך לבית ספר לבנות במזרח ירושלים. העותר ביקש לצאת לחופשות מבית האסורים ושירות בתי הסוהר דחה את בקשתו-זו. העותר השיג על ההחלטה בפני בית המשפט המחוזי שקבע כי מסוכנותו של העותר לא פגה אך יחד עם זאת הורה למשיב "לבחון בזהירות הוצאתו של העותר לחופשה, לתקופה מוגבלת, באזור שטח מגודר" – עם ערבויות מתאימות ותנאים מגבילים.

בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של המדינה על החלטה זו תוך שהתייחס למכלול ההיבטים של הסוגיה. תחילה הציג בית המשפט את התשתית הנורמטיבית הצריכה לעניין ואת השיקולים העומדים על כפות המאזניים. לאחר מכן סקר בית המשפט את המגבלות המוטלות באופן מיוחד על אסירים ביטחוניים כדוגמת העותר. בית המשפט ציין כי לגבי אסירים ביטחוניים "הכלל הוא כי אופי העבירות בביצוען הורשעו מחייב הצבת מגבלות על תנאי כליאתם, ובכלל אלה הגבלת יציאתם לחופשות. חריג לכלל זה" – כך הוסיף בית המשפט וציין – "יכול לקום בהתקיים שני תנאים מצטברים : האחד, כי האסיר אינו חבר בארגון עוין... השני, כי ניתנה חוות דעתם של גורמי הביטחון, לפיה הסרת מגבלת היציאה לחופשות אינה טומנת בחובה סכנה לפגיעה בביטחון המדינה". בענייננו מתקיים התנאי הראשון – כך נקבע – אך לא התנאי השני שהרי שירות בתי הסוהר מיאן לאשר את יציאתו של העותר לחופשה נוכח חוות הדעת השלילית שניתנה לגביו מטעם שירות הביטחון. בית המשפט המחוזי, וגם בית המשפט העליון שעיין בחומר החסוי, מצאו כי מן העותר נשקפת מסוכנות. בית המשפט העליון דחה את גישתו של בית המשפט המחוזי כי אין למנוע יציאה לחופשות בהיעדר מידע קונקרטי המצביע על פעילות מוגדרת שיבצע העותר אשר תסכן את שלום הציבור. נקבע כי במקרה זה הונחה בפני הרשות תשתית ראייתית מספקת להחלטה שהתקבלה. בית המשפט אף מצא כי קיים שוני רלבנטי בין העותר דנן לבין שותפו לעבירה, שיציאתו לחופשות הותרה. הערעור התקבל אפוא תוך שבית המשפט מבהיר כי אין בפסק-דינו כדי לשלול יציאה לחופשות מיוחדות מטעמים הומאניטאריים מיוחדים, וגם אין בו כדי לשלול בחינה עתידית של יציאת העותר לחופשות על-פי הערכת הסיכון בעת הרלבנטית.

העותר סבור כי יש מקום לקיים דיון נוסף בסוגיה בפני הרכב מורחב. אלא שלאחר בחינת טענותיו לא מצאתי עילה לכך על-פי אמות המידה הקבועות בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. פסק-הדין – כפי שמודה העותר עצמו – אינו עומד בניגוד להלכה קודמת של בית משפט זה. גם לא נקבעה בו הלכה חדשה. בית המשפט העליון רשאי היה כמובן להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, ופסק-הדין נשוא העתירה מבוסס על אמות מידה מקובלות לבחינת החלטות מהסוג הנדון, על איזון בין השיקולים שלעניין ועל בחינה פרטנית של עניינו של העותר. העובדה שבית המשפט העליון מיאן להציב דרישה לקיומו של מידע קונקרטי בנוגע למסוכנות, והמסקנה כי אין מתקיימת במקרה זה הפליה פסולה בין העותר לשותפו, אף הן אינן מקימות עילה לדיון נוסף לאחר שהנושא נדון והוכרע בפני הרכב שלושה של בית משפט זה.

העתירה נדחית.