דנג"ץ 3316/06 וליד רסול קאדק מסאלמה נ. מדינת ישראל

1.

העותר הורשע על פי הודאתו בניסיון לגרימת מוות בכוונה, עבירה לפי סעיף 51(א) לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה והשומרון) (מס' 378), תש"ל-1970. על פי עובדות כתב האישום המתוקן העותר, חבר בארגון התנזים, היה חלק מחוליה שתכננה פיגוע ירי שלבסוף בוצע במרץ 2002 באשדוד, במהלכו ירה מחבל לעבר היוצאים מפתחו של אולם אירועים ופצע ילד באורח בינוני. העותר נהג ברכבה של החוליה, השתתף באיתור יעד מתאים לפיגוע ולאחר שהוריד את המחבל מהרכב נמלט מהמקום. בית המשפט הצבאי ביהודה גזר על העותר 25 שנות מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי. ערעור התביעה על גזר הדין התקבל על ידי בית המשפט הצבאי לערעורים, אשר הטיל על העותר מאסר עולם.

2.

העותר הגיש עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ 1073/06), בה נטען כנגד חומרת העונש, חריגתו מהענישה המותרת במשפט הישראלי, וסבירותו בהתאם לנסיבות העניין. ביום 26.3.06 דחה בית משפט זה את עתירתו. בית המשפט ציין כי אין בית המשפט הגבוה לצדק יושב כערכאת ערעור על בית הדין הצבאי, וכי אין מקום לשנות מגישה זו. בית המשפט אף קבע כי אין מקום להיעתר לטענה בדבר הצורך בהשוואה בין רמת הענישה באזור לרמת הענישה בישראל, וזאת מאחר ששוני זה נובע מהתמודדות עם הנסיבות באזור. צוין כי בתי המשפט באזור רשאים לשוות לנגד עיניהם את הנעשה בישראל, אך הדין שהם פועלים לפיו הוא דין האזור, ולפיכך אם פעלו בגדרו של דין זה אין מקום להתערבות בהחלטותיהם.

3.

על פסק דין זה הגיש העותר עתירה לקיום דיון נוסף. ביום 17.7.06 נדחתה עתירתו, אך מאחר שהתברר כי העותר טרם הגיש את נימוקיו המפורטים לעתירה, הובא העניין בפני למתן החלטה נוספת בעניין בהתאם לנימוקים המפורטים שהגיש העותר. העותר טוען כי עתירתו מעוררת שאלה בעלת חשיבות המצדיקה קיום דיון נוסף, ועניינה במידת ואופן התערבותו של בית המשפט העליון בפסיקת בתי המשפט הצבאיים ביהודה ושומרון. העותר טוען כי מדיניות ההתערבות של בית משפט זה בפסיקותיהם של בתי הדין הצבאיים אינה מתיישבת עם מדיניותו בהתערבות בפסיקותיהם של בתי דין שווי מעמד. לטעמו יש לאמץ את הגישה המאפשרת התערבות בפסקי דין של בית הדין לעבודה, למשל, במקרה של טעות מהותית. כן טוען העותר כי מדיניות זו אינה לוקחת בחשבון שיקולי ענישה נוספים מלבד השיקול ההרתעתי ולפיכך היא מנוגדת לאמנת ז'נבה הרביעית. לעניינו טוען העותר כי בית הדין הצבאי התעלם מכל שיקול ענישתי ובחר להתחשב בשיקול ההרתעתי בלבד, גזר עונש בלתי פרופורציונאלי על העותר ללא כל התחשבות בנסיבותיו האישיות של העותר.

4.

דין העתירה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 דורש קיומה של הלכה בעלת חשיבות, קשיות או חידוש על מנת להיעתר לבקשה לקיום דיון נוסף. המקרה שבפנינו אינו עומד בדרישות אלו. התערבותו המצומצמת של בית משפט זה בפסיקותיהם של בתי הדין הצבאיים נקבעה בעשרות פסקי דין בעבר והינה הלכה מושרשת בפסיקת בית משפט זה אשר אין בה כל חידוש. איני סבורה אף כי יש מקום לדון בשינוי גישה זו. כפי שציין בית משפט זה בדחותו את עתירתו של העותר, התערבותו של בית משפט זה בערעור שני על פסק דין פלילי שניתן בבית משפט ישראלי אף היא מצומצמת ביותר, ובכך אין שוני מהתערבותו של בית משפט זה בפסקי דין פליליים שניתנו על ידי בתי הדין הצבאיים. לעניין חומרת הענישה ההתערבות מצומצמת אף יותר (ראו למשל רע"פ 8387/06 איילא נ' מדינת ישראל , תק-על 2006(4) 1163). מובן כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ביכולתו לפקח ולהפעיל את ביקורתו השיפוטית, כאשר הוא רואה עילה לכך, אף על בתי הדין הצבאיים. עם זאת, ולמרות העונש החמור שהוטל על העותר, איני סבורה כי מקרה זה מעורר עילה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. כן אזכיר כי לעותר שמורה האפשרות לפנות למפקד כוחות צה"ל בהתאם לסעיף 44 לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה ושומרון) (מס' 378), התש"ל-1970 בבקשה לעיין בגזר הדין ולהקל בו.

העתירה, כאמור, נדחית.