דנג"ץ 3596/21 ארץ זית שמן מובחר בע"מ נ. ראש המנהל האזרחי בגדה המערבית, בית

1.

מונחת לפני בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בשלוש עתירות שאוחדו (בג"ץ 6174/15 חג' מחמד נ' ראש המנהל האזרחי (11.05.2021), מפי כב' השופטת ד' ברק-ארז

ובהסכמת כב' הנשיאה א' חיות והשופט (בדימ') מ' מזוז (להלן: פסק הדין )).

פסק הדין עסק, בין היתר, ב"צו שימוש מפריע" שהוצא נגד המבקשת והורה לה לפנות מקרקעין מסוימים מכוח הצו בדבר מקרקעין (שימוש מפריע במקרקעין פרטיים) (יהודה והשומרון) (מס' 1586), התשס"ח-2007 (להלן: הצו ). בהליכים קמא נדחו השגות המבקשת – כמשיבה וכעותרת – ובמסגרת בקשה זו לקיום דיון נוסף היא טוענת כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה, שיש הצדקה לדון בה פעם נוספת.

2.

זהו, בתמצית, הרקע העובדתי והדיוני הרלוונטי לעתירה הנוכחית: המבקשת החלה לעבד מקרקעין בסמוך ליישוב שבות רחל בשנת 2007. באותה שנה הוגשו למינהל האזרחי תלונות מטעם אנשים אחרים, לפיהן המבקשת ואדם נוסף מפרים זכויות שיש להם במקרקעין. בעקבות התלונות דרש ראש המינהל האזרחי מהמבקשת, מכוח סמכותו לפי הצו, להגיש תצהירים ולהציג מסמכים שונים. המבקשת עשתה כן, וטענה כי רכשה את הזכות לעבד את המקרקעין מגורם אחר וכי היא מחזיקה בהם כדין. ראש המינהל האזרחי דחה את הטענות, וקבע כי השימוש במקרקעין הוא בגדר "שימוש מפריע במקרקעין פרטיים". המבקשת עררה על ההחלטות בעניינה לוועדת העררים, שדחתה גם היא את עמדתה. ועדת העררים דנה, בין יתר הטענות, גם בטענת המבקשת כי לא מדובר ב"מקרקעין פרטיים" שעליהם חל הצו, מן הטעם שהאנשים האחרים שהתלוננו לא הוכיחו את זיקתם הקניינית למקרקעין. בקשר לטענה זו נקבע כי העניין אינו משנה בנסיבות המקרה, בהתחשב בהגדרה הרחבה של "מקרקעין פרטיים" לעניין הצו, שכוללת למעשה כל מקרקעין שאינם בבעלות המדינה (יוער כי במסגרת ההליכים המינהליים ובבית משפט זה לא נדונו ולא הוכרעו זכויות הקניין של הצדדים. כל שנדון הוא השאלה האם התמלאו התנאים להפעלת הסמכות בכל הנוגע להפסקת השימוש במקרקעין בשלב זה).

מכיוון שהמקרקעין לא פונו, הוגשה נגד המבקשת עתירה שתכליתה אכיפת צווי הפינוי. בהמשך אף המבקשת הגישה עתירה מטעמה בעניין. בסופו של דבר קיבל בית משפט זה בפסק הדין את העתירה נגד המבקשת, דחה את העתירה שהגישה, וקבע כי יש לממש את צו הפינוי נגדה. לשיטת המבקשת, בפסק הדין נקבעה הלכה המצדיקה לקיים דיון נוסף בפסק הדין. הדגש במסגרת ההליך דנן מושם בכך שסיווג המקרקעין מושא המחלוקת הוא אדמות "מירי" לפי החקיקה העות'מנית הרלוונטית, שעדיין חלה על המקרקעין. לפי המבקשת, בפסק הדין נקבעה הלכה לפיה בסמכותו של ראש המינהל האזרחי להוציא צו שימוש מפריע גם ביחס למקרקעין מסוג זה, וכי הלכה זו עומדת באמות המידה לקיום דיון נוסף. להשלמת התמונה הדיונית יוער כי במסגרת ההליכים קמא נדונו עניינים נוספים, ואף ביחס לצדדים נוספים, שאינם רלוונטיים להכרעה בבקשה לקיום דיון נוסף.

3.

דין הבקשה לקיום דיון נוסף להידחות, שכן לא עולה כי בפסק הדין נפסקה הלכה חדשה כטענת המבקשת. יתר על כן, אף אם אניח כי ניתן להסיק מפסק הדין את המסקנה שמסיקה ממנו המבקשת – ואיני סבור כך – הדבר אינו מצדיק קיום דיון נוסף בפסק הדין. אבהיר את הדברים.

הצו חל על "שימוש במקרקעין פרטיים " (סעיף 2 לצו). "מקרקעין פרטיים" מוגדרים כ"מקרקעין

שאינם רכוש ממשלתי

כהגדרתו בצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מס' 59), התשכ"ז-1967" (שם, סעיף 1). בסעיף 1 לצו בדבר הרכוש הממשלתי (יהודה והשומרון) (מס' 59) מוגדר רכוש ממשלתי , בין השאר, כ"רכוש אשר ביום הקובע... מוקנה לאחד מאלה: (א) למדינת אויב ". המבקשת טוענת כי אדמות "מירי" היו מוקנות "למדינת אויב" ביום הקובע, ולכן הן בהכרח בגדר "רכוש ממשלתי" ואינן "מקרקעין פרטיים" לעניין הצו, ולראש המינהל האזרחי לא הייתה סמכות לפעול מכוח הצו ביחס למקרקעין אלה. ברם, טענה זו לא נטענה בפני הגורמים שנגד החלטותיהם השיגה המבקשת. זאת ועוד, המבקשת העלתה בשלבים שונים של ההליכים טענה לחוסר סמכות עניינית מכוח הצו, אך זאת לא מבלי להתייחס לסוג המקרקעין אלא לטעמים אחרים לגמרי שאינם רלוונטיים לענייננו. אף נטען, לעניין פרשנות הצו בנסיבות המקרה, כי הוא אינו חל שכן האנשים האחרים שהתלוננו לא הוכיחו זיקה קניינית למקרקעין; כך, ולא מפני שמדובר במקרקעין שהצו כלל לא חל עליהם.

הנה כי כן, טענת המבקשת בהליכים המינהליים לא כללה את הטענות שהיא מעלה בבקשה לדיון נוסף. ממילא הטענה לא נדונה ולא הוכרעה במסגרת פסק הדין, ולא נקבעה כל הלכה ביחס לפרשנות הצו במישור זה. במסגרת הדיון וההכרעה צוין: "כמפורט לעיל, רמ"א [ ראש המינהל האזרחי ] מצא כי בשים לב לראיות המנהליות שהוצגו לו ונבחנו על-ידו, ניתן לסווג את המקרקעין נשוא העתירות כ'מקרקעין פרטיים'... לא מצאנו שהטענות לפיהן המקרקעין מושא העתירות אינם מקרקעין פרטיים אלא מקרקעין בבעלות המדינה מקימות עילה להתערבותנו. בעיקרו של דבר, לא מצאנו להתערב בקביעתו של רמ"א, המבוססת על הראיות המינהליות שהוצגו ועל ההגדרה הרחבה של המונח 'מקרקעין פרטיים' בצו שימוש מפריע. כאמור, קביעות אלה תחומות למישור המינהלי". טענות המבקשת נדחו אפוא על בסיס נימוקי החלטת ראש המינהל האזרחי והראיות המינהליות שהוצגו לפניו. כנזכר – המבקשת כלל לא טענה בפני ראש המינהל האזרחי כי הצו לא חל על מקרקעי "מירי". להפך, טענותיה במישור זה היו כי בנסיבות העניין האנשים האחרים לא הוכיחו זיקה קניינית למקרקעין, ולפיכך אין לראות בהם "מקרקעין פרטיים". ראש המינהל האזרחי לא דן בנפקות סיווג המקרקעין כ"מירי", ודחיית הטענות נגד החלטתו התבססה על ההחלטה ולא כללה דיון בסוגיות שהוא כלל לא נדרש להן.

למען שלמות התמונה יוער כי בשלבים מאוחרים של ההליכים בבית משפט זה המבקשת אכן העלתה את הטענה כי ראש המינהל האזרחי היה חסר סמכות לפעול מכוח הצו שכן מדובר באדמות "מירי". בתשובה טענו המשיבים שתיים. ראשית, כי המבקשת מעלה את הטענה לראשונה בשלב זה, והעניין לא נדון כלל בפני הגורמים המינהליים שהחלטותיהם נתקפו במסגרת העתירות. שנית, כי לגופם של דברים פרשנותה של המבקשת שגויה מנימוקים שונים. כך או אחרת, וכפי שצוין, במסגרת הדיון וההכרעה בפסק הדין לא הייתה התייחסות לטענה חדשה זו, ודחיית העתירה התבססה על הכרעתו של ראש המינהל האזרחי והטענות שהועלו לפניו.

4.

אף אם הייתי מניח, כטענת המבקשת, שפסק הדין כולל – גם אם לא במפורש – הכרה באפשרותו של ראש המינהל האזרחי להוציא "צו שימוש מפריע" ביחס לאדמות "מירי" – הכרה עקיפה זו אינה מצדיקה לקיים דיון נוסף בפסק הדין. הלכה היא כי תנאי לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון הוא שההלכה שנקבעה בו " צריכה לגלות את עצמה על פני פסק הדין ולהיות ברורה ומפורשת " ( דנ"פ 7229/16

בן יצחק נ' מדינת ישראל , פסקה 28 (3.1.2017). וכן ראו, למשל, דנג"ץ 2789/18

פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים , פסקה 5 (25.6.2018); יגאל מרזל "סעיף 18 לחוק יסוד: השפיטה – 'דיון נוסף' בדיון הנוסף" ספר דורית ביניש 181, 236 (קרן אזולאי, איתי בר סימן טוב, אהרן ברק ושחר ליפשיץ עורכים, 2018). אצלנו בוודאי שאין הלכה ברורה ומפורשת בעניין תחולת הצו על מקרקעי "מירי" – עניין שכלל לא נזכר בדיון ובהכרעה.

לבסוף, גם לפי הקו הפרשני של המבקשת פסק הדין אינו מצדיק לקיים דיון נוסף. כאמור, המבקשת טענה, בשלבים מאוחרים של הדיון בבית המשפט, כי הצו אינו חל על אדמות "מירי" שכן הן רכוש ממשלתי. המשיבים – ובכללם היועץ המשפטי לממשלה – טענו כי אדמות "מירי" אינן בהכרח רכוש ממשלתי, אלא עשויות להיות תוצאות שונות לעניין זה במקרים שונים, בין היתר בהתחשב בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות וזכויות אחרות שרכשו צדדים נוספים במקרקעין על פי דין. כל מקרה לפי עובדותיו ונסיבותיו. כאמור, לא נראה כי פסק הדין התבסס על הכרעה במחלוקת זו, אך מכל מקום, עמדת המשיבים עולה בקנה אחד עם הפסיקה בעניין זה. כך, למשל, בע"א 4999/06 הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באזור יהודה ושומרון נ' מחצבות כפר גלעדי-שותפות מוגבלת (15.02.2009) נדונה השאלה האם אדמות "מירי" מסוימות הן בגדר רכוש ממשלתי. בית המשפט פסק כי "לא הוכח על-יד [ המשיבים ] כי אף שמדובר במקרקעי מירי, המקרקעין שבמחלוקת אינם רכוש ממשלתי משום שאדם פרטי כלשהו רכש בהם זכויות על פי חוק הקרקעות העותומאני". במילים אחרות, מקרקעין אינם רכוש ממשלתי מעצם היום מקרקעי "מירי", אלא יש חשיבות גם לנתונים נוספים שיכולים להשפיע על היות המקרקעין רכוש ממשלתי, כל מקרה לפי נסיבותיו. צא ולמד כי בכל מקרה פסק הדין אינו מכיל פיתוח פסיקתי, וודאי חדשני או סותר להלכות קודמות, בהיבט זה.

בשולי הדברים, המבקשת טענה גם כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה לפיה "כל פעם שגוף מינהלי יסבור כי הוא פועל בסמכות (ולא משנה אם הוא טועה), אזי הדבר יחייב את בית המשפט שלא להתערב" (פסקה 23 לבקשה). טענה זו לא ידעתי על מה שתסמוך. לא זו בלבד שלא נקבעה כל קביעה כזו בפסק הדין, אלא שבית המשפט דן בטענות המבקשת ביחס לסוגיית הסמכות, ודחה אותן מנימוקים עניינים (ולו תוך הסכמה לנימוקי הגוף המינהלי), ולא מן הטעם שאין להתערב כלל בסוגיות של סמכות בכגון דא. לא הוצג אפוא כל בסיס לקיום דיון נוסף בפסק הדין.

5.

הבקשה נדחית. מכיוון שלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.