פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנג"ץ
3688/09
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
העותר:
אילן מועלם
נ ג ד
המשיבים:
1. היועץ המשפטי לממשלה
2. פרקליט המדינה
3. פרקליטות המדינה-המחלקה לעניינים בינלאומיים
4. פרקליטות מחוז ירושלים
5. שירות בתי הסוהר
בקשה לקיום דיון נוסף בפסק-דין של בית-המשפט העליון מיום
16.4.09 בבג"ץ 2843/09 שניתן על-ידי כבוד השופטים א' א' לוי, א' חיות וי'
דנציגר
בשם העותר:
עו"ד י' בן-עובד;
עו"ד ב' ראובן
החלטה
זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 2843/09 (השופטים א' א' לוי, א' חיות ו י' דנציגר ), שבו נדחתה עתירתו של המבקש לשחררו ממאסר.
המבקש הורשע בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, הפקרה לאחר פגיעה, נהיגה ללא רישיון ושיבוש מהלכי משפט ונגזרו עליו, בחודש נובמבר 2001, 22 חודשי מאסר. בערעור הוחלט להחמיר בעונשו והושתו עליו 4 שנות מאסר. לפני שהגיע תאריך ההתייצבות לעונש נמלט המבקש מן הארץ. המבקש נעצר בברזיל והמדינה ביקשה להסגירו בגין עונש המאסר שנגזר עליו וכדי להעמידו לדין בגין חשד לביצועה של עבירת סמים. הבקשה אושרה לצורך ההעמדה לדין בגין עבירת הסמים בלבד ומדינת ישראל התחייבה שההסגרה תשמש אך ורק לצורך זה. המבקש הורשע בגין ביצוע עבירת הסמים וסיים לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו ביום 15.1.2008. עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא נגד המבקש במסגרת הליכים אזרחיים שהתנהלו נגדו בוטל ביום 8.1.2009 וביום 16.2.2009 שוגרה לו הודעה על כך בדואר רשום. הודעה זו נמצאה בביתו של המבקש במהלך חיפוש שערכה המשטרה במקום. המבקש הגיע לתחנת המשטרה בעקבות זימון שקיבל ואז נעצר ונשלח לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו. המבקש עתר לבית המשפט העליון וטען כי יש לשחררו מן המאסר שכן כליאתו עומדת בסתירה להתחייבות המדינה במסגרת הסכם ההסגרה.
בית המשפט העליון דחה את עתירתו של המבקש, בפסק דין קצר שניתן על דעת כל חברי ההרכב. בית המשפט ציין כי לפי סעיף 24 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק
ההסגרה ), אם אדם שהוסגר אינו יוצא מישראל לאחר שלושים יום מן היום שהדבר התאפשר לו לאחר ההסגרה, מותר לנהוג בו ככל אדם ולעצרו על מנת שירצה את תקופת המאסר שנגזרה עליו. בנסיבות העניין, קבע בית המשפט כי למבקש הייתה אפשרות לצאת מן הארץ לאחר שחרורו מן המאסר אך הוא לא עשה זאת, ולפיכך – מאסרו הוא בהתאם לדין.
המבקש טוען כי יש לקיים דיון נוסף בעניינו. לטענתו היה מקום ליידע אותו על תוקפה המוגבל של ההתחייבות שלא לאסרו, שלא סויגה בהסכם ההסגרה. לדבריו, אי יידוע צריך להוביל לשלילת היכולת לאסרו.
דין הבקשה להידחות. בית המשפט העליון ביסס את פסק דינו על סעיף מפורש ובהיר בחוק ועל נסיבותיו של המקרה שבא לפניו. בפסק הדין לא נקבעה כל הלכה, בוודאי שלא נקבעה הלכה שמצדיקה לקיים דיון נוסף "מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה". לפיכך, אין עילה לקיים דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.
על כן, כאמור, הבקשה נדחית.
המשנה-לנשיאה
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
09036880_P03.doc
גח
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il