פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנג"ץ
4457/14
לפני:
כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור
המבקשים:
1. עוני שוואהנה
2. נהאיה עסי
3. נואל שוואנה
4. יפא מסרי
5. חלימה שוואהנה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל - רשות הפיתוח
בקשה לדיון נוסף על פסק דינו של בית
המשפט העליון בבג"ץ 9804/09 שניתן ביום 29.5.2014 על-ידי כבוד השופטים א'
רובינשטיין, א' חיות ו-ד' ברק-ארז
בשם המבקשים:
עו"ד יהודה רסלר
החלטה
1.
לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 9804/09 שוואהנה נ' מדינת ישראל רשות הפיתוח (29.5.2014) (מפי השופטת ד' ברק-ארז , בהסכמת השופטים א' רובינשטיין ו -א' חיות ), שבו נפסק כי אין להורות על ביטול הפקעה והשבת הבעלות בקרקע הנמצאת באזור דרום השרון, לידיהם של המבקשים.
2.
ההפקעה מושא דיוננו נעשתה בשנות החמישים של המאה הקודמת, מכוח חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן: חוק הרכישה ). טענתם העיקרית של המבקשים – במסגרת ההליך מושא הבקשה לדיון נוסף – הופנתה כנגד חוקיות ההפקעה האמורה. לטענתם, לא התקיימו התנאים הנדרשים לביצוע ההפקעה מכוח חוק הרכישה, ובפרט לא התקיים התנאי הדורש כי ביום הקובע (1.4.1952), הקרקע המיועדת להפקעה
לא הייתה בחזקת בעליה. בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף נקבע, כי המבקשים אמנם הביאו ראיות מינהליות התומכות בכך שהחזיקו בקרקע במשך שנים ארוכות. אולם, נקבע כי "אין בעתירה ראיות ישירות המעידות על כך שהם [המבקשים – מ"נ] החזיקו בקרקע ביום 1.4.1952, הוא היום הקובע לפי החוק [חוק הרכישה – מ"נ]" (פסקה 16). עוד נפסק כי קיים קושי לקבל את טענות המבקשים בנסיבות שבהן התנהלותם נגועה בשיהוי כבד. על יסוד קביעות אלה, בין היתר, נדחתה עתירתם של המבקשים, ומכאן בקשתם לדיון נוסף.
3.
לטענת המבקשים בהליך שלפניי, דחיית עתירתם לגופה בשלב הדיון בבקשה למתן צו-על-תנאי, מנעה מהם את האפשרות להביא את מלוא ראיותיהם לעניין החזקתם בקרקע במועד הקובע. על כן, לטענתם, יש הצדקה לקיים דיון נוסף בפסק הדין.
4.
דין הבקשה לדיון נוסף להידחות אף מבלי שהתבקשה תשובה. במקרה דנן לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, לקיום דיון נוסף. המבקשים לא הצביעו על הלכה חדשה שנפסקה בפסק הדין, אלא הלינו על כך שאופן ניהול ההליך בעתירה פגע בזכות הטיעון שלהם. טענה זו הינה טענה ערעורית באופייה, אשר אינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף בפסק הדין. דיון בעתירה לגופה לפני שניתן צו-על-תנאי הוא מעשה שבכל יום ומושכלות יסוד. מי שמגיש עתירה חייב לרכז ולהביא את כל ראיותיו ולא להשאירן לשלב שני. בכך אין חידוש או פגיעה בזכות הטיעון של המבקשים. האפשרות לדון בעתירה כאילו הוצא צו-על-תנאי מחייבת את הסכמת המשיב, כדי שניתן יהיה לעשות במידת הצורך צו החלטי. אולם, לעותר אין זכות דיונית לקיים שני שלבים בהליך. לעתים מזומנות – העתירה נדחית בלא שהוצא צו-על-תנאי.
5.
הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ח' באב
התשע"ד (4.8.2014).
המשנָה לנשיא